הו בוקר
בדיוק יש לי חשק לכתוב.
נורא בא לי לפעמים לכתוב פשוט את המחשבות שלי. לא מצונזרות, לא ערוכות. אבל אני קצת מפחד. אולי הן יגיעו לעיניים שיעשו לי בעיות על זה.
אולי נקרא לפוסט הזה ארספואטיקה?
קצת יין מערפל על הבוקר.
מה קורה איתי בחיים שלי?
בתקופה זו אני מטייל מתי שאני יכול, שזה לעיתים פעם בשבוע ליומיים. טיולים קשים. מהאחרון חזרתי בשני בערב, והרגליים עדיין מפורקות. מה שכן - נראה לי שזה עושה לי טוב לגוף. כאבי הגב שמלווים אותי כבר איזה שנה די נעלמים אחרי הטיולים האלו, ואני מרגיש יותר חיוני - אפילו נראה לי שהגיזרה שלי משופרת קצת, למרות שאני עדיין שמנמן עד שמן. לא שיש משהו רע בזה... די מרשים. אני מאמין שאני עדיין מושך.
פעם מישי הסבירה לי שאני דפוק שאני לא יודע שאני מושך. מאז אני יודע שאני מושך. מכיוון שאני גם נשוי, ולא מי יודע מה צריך להעמיד את זה במבחן, אני יכול לחיות לי בשלווה עם הידיעה הזו.
אבל בכל זאת - אנשים שונים אוהבים דברים שונים, ואני יחסית רחב באהבות שלי. טוב, לא בי מדובר, אבל מה שכן - יש קהל עצום של נשים שבקושי עומדות בפניי. אני משוכנע.
הנה, לאחרונה למשל היו לי כמה סצינות הזויות עם אמהות של תלמידים או תלמידות בוגרות... בהזדמנות... לכו תדעו מי יקרא/תקרא...
בכל אופן - זה לא מפתיע - אני גבר בשל. אולי אני אחליף את הפרופיל שלי ואקרא לעצמי גבר שרמנטי?
אז הקיצר - למרות שהמראה הנערי - זה שגם יותר רזה באופן כללי, הולך חזק - גם הכרס והכמה שערות לבנות אמורות לעשות את זה. אפילו לצעירות בעצם.
ועוד לא דיברנו על שאר הדברים שבי שעושים את זה לקהל. הכשרון שכנראה יש לי (בנקודה הזו צריך לטפל באופן נרחב ואולי נפרד), הקשר האישי שאני אוהב ליצור, האמפטיה שאני מרגיש ומפגין. חוץ מזה שאני קצת מוזר/מיוחד/משעשע/מקורי. הקיצר - מציאה.
(אבל תפוס! - לא להתלהב)
לפני כמה שבועות שמעתי קונצרט של קבוצה חשובה בסצינת ההתמחות שלי - אוסף של קולגות, שאת רובן אני כבר מכיר אישית.
הרבה מהקהל מן הסתם היה מורכב מכל מיני אנשים שקשורים לתחום. לא קיבלתי הרבה שלומים. למעשה, נראה לי שאני זיהיתי הרבה יותר פרצופים מוכרים מאשר זיהו אותי. כלומר - אולי הפרצוף שלי לא כזה מיוחד? אולי הרושם שאני מותיר הוא לא כזה כביר?
אגב - שיניתי את המראה שלי בדרמטיות כמה וכמה פעמים בחיי, אבל בכל זאת - איפה החותם הבל יימחה שלי?
אני מצידי בד"כ לא זוכר פרצופים (וגם שאר מאפייני זיהוי), כך שהרבה פעמים אני מצפה שאני אהיה במבוכה (אנקדוטה קטנה מהשבת האחרונה באמתחתי - אולי תיכף). הרבה פרצופים אחרים אני קולט שאולי אני מכיר רק אחרי שעובר כבר זמן רב מדיי, וגם אז אני לא בטוח, שלא לומר - יודע לקשר...
על הבמה הייתה חלילתנית אחת. היא ניגנה את 1 מהקונצ'רטואים. היא הייתה טובה, כמו שאמרו לי שהיא. באמת ניגנה יפה מאוד. גם אי אפשר לומר שבלי אופי ו/או ייחוד, ובמילא אני לא מאמין במקרים כאלו יותר מדיי. אני רק שואל את עצמי - איפה הקלף החזק שלי? כלומר - טכנית ייתכן מאוד שהיא לוקחת אותי. לרתק את הקהל היא הצליחה. נכון, היא לא עשתה שום דבר חריג. האם זה הייחוד שלי - אני חריג?
אניווי - יצאתי מהערב ההוא עם כמה תהיות שבעבר ליוו אותי בעוז, והיום אולי נמצאות שם כרקע, צפות לפעמים, אך לא מטלטלות את חיי.
טוב, נראה לי שהצלחתי לפרוק את מה שהיה אמור להתפרק ע"פ תפיסתי. יאללה, ביי בינתיים
לפני 17 שנים. 7 בנובמבר 2007 בשעה 8:14
