היה היה לי בלוג

"מחקרים הראו כי ברוב השפות יש פי 6 יותר מילים לתיאור אופטימיות מאשר מילים לתיאור פסימיות".
לא ציטוט מדויק - רק עיקר הדברים.
ואני שואל - הכצעקתה?
כלומר, האם אנחנו באמת יותר אופטימיים מפסימיים? האם בהרחבה אנחנו יותר שמחים ממדוכאים? יותר מאושרים מאומללים? האם החיים שלנו מלמדים אותנו שטוב? האם להלך רוח כזה אנחנו מוכוונים?

עכשיו, יש לי טענות קשות לגבי סיפוק מידע מהימן לציבור כשיטה כללית ממש כמעט בכל תחום של חיינו, כמעט ע"י כל צינור. למעשה - אני צריך לכתוב על זה פוסט בפורום שלי, שאני דוחה כבר זמן מה. אני אשאיר לשם את הדברים שיש לי להגיד, ורק כהערת ביניים באותו נושא - מי ראה כאן אתמול בערוץ 8 את הסרט אורוול היה מתהפך בקברו?

בכל אופן - נניח, לצורך הפנטזיה שאכן יש מחקר מהימן שזה מה שהוא טוען, ונניח שאכן המציאות היא שהאנושות מאושרת בעיקרה, ושמחה בחלקה.
איפה מתחבא בתוך כך הפן העצום של הדיכאון שסובב אותנו? כלומר - עולם שלם מתעסק בדיכאון, בזוועות, במה שלא תרצו. ארה"ב כולה על וליום ופרוזאק ודומיהם. הילת הגותיות החביבה, האדרת נסיונות ההתאבדות. הבכי הקדוש. אני יכול להמשיך ככה שעות בטח. איפה הם מתחבאים? שביעית? זה הכל? לפחות שביעית משמעותית? (כמו שבת, נגיד?)

פרט אוטוביוגרפי - אני זוכר 3 תקופות דיכאון בחיי. לא קליני במיוחד, כנראה. מצד שני - אני לא נדבק למגדירים קונבנציונאליים כגון רופאים שיבחשו בי בד"כ... מכל מקום - האחרונה שבהן היתה לפני כמה שנים. מה שכן, מתח ופחד דווקא מלווים אותי על בסיס קבוע בתקופה זו של חיי. (אחת הסיבות שקשה לי לצרוך גראס)