היה היה לי בלוג

לעיתים קרובות אני מתקשה לכתוב משום שאני תוהה אם אני לא הולך להוציא לעצמי שם רע. בעיקר אני מתכוון לשם רע שעלול לגרור כל מיני תסביכים לא רצויים עם השלטונות.
האנונימיות לא תעזור הרבה - נשמות טובות תמיד יכולות להגיע לאייפי. אפילו אם אכתוב באנגלית ולחו"ל. גם ההסוואה כאמנות לא תמיד יש לה טעם.
כמובן, הפחד הוא מוקצן, כי הוא קטסטרופלי, ומכיוון שכך, השפעתו לא דורסנית עדיין, אלא רק מטילה צל.
אז יש דברים שאני נמנע מלדבר עליהם, יש דברים שהס מלהזכיר, יש דברים שאני אומר אך עוטף, וכן הלאה.
ויש גם צורך כזה, שלפעמים לא ברור, לכתוב בכל זאת.

לא תמיד אני כותב מהסיבות הנכונות. לפעמים אני סתם כותב כי אני מרגיש שאני צריך לתדלק את העסק למשל, אבל ברמה היותר עמוקה - זה חלק ממני. להשתנות?

אני לא כותב יותר מדיי על החיים האישיים שלי. לא על אינטראקציות עם אשתי, לא עם שאר המשפחה, לא עם חברים. לפעמים משחרר קצת מידע. איזה רסיס, אבל כאמור - אחת הסיבות העיקריות לכך שאני לא כותב היא כי אני לא רוצה שיקראו מי שעלולים להפנות את זה נגדי. אתם יודעים מה? - אפילו במובן שאנשים עשויים לחוש שאט נפש ממני, אבל עוד יותר בקטע הפוגעני.
באותו כנ"ל אני לא כותב יותר מדיי על המחשבות המיניות שלי. לא על איך הייתי עושה כל מיני ישויות, ולא מה אני חושב על כל מיני טאבויים. לא יותר מדיי בכל אופן. בקיצור - אני לא חופשי.

אז מה? אני אפסיק לכתוב? - כנראה שלא. והכי גרוע - אני אמשיך עם הבלוג. כי הוא מיידי.
אם כי בהחלט ייתכן שלא לנצח. מעניין מתיי תגמל ההחלטה בלבי ואם יהיה טריגר.
בינתיים, אין ספק שקצת משמים כאן לעיתים. הפחדנות הורסת.

בכל אופן - לגבי האופניים מהפוסט הקודם - יש כמה בעיות אקוטיות כיום שהחוק הזה בא לפתור. אחת מהן היא חוסר שבילי האופניים. מסוכן ליסוע בכביש. בטח שאני לא רוצה לתת לילדים שלי ליסוע בכביש. השנייה היא התחבורה הציבורית - כמה נפלא זה יכול להיות לא להצטרך רכב - ליסוע מעיר לעיר בתחבורה ציבורית, ולהשלים את החסר עם אופניים. השלישית היא עניין המקלחות במבנים ציבוריים. בניגוד להולנד - כאן די מזיעים. אם נדע שאנחנו יכולים להגיע למקומות רבים ותחכה לנו שם מקלחת, זה יכול להיות בהחלט כיף.
לא שאני חושב שבזאת פתרנו את ההזדקקות, או את הנוחות, שמלווים את הרכב הפרטי. אבל זה צעד בכיוון הנכון. 1 מהרבה (שצריכים להילקח).
אני לא רגיל לפעילות פוליטית. רוב חיי הייתי אדיש לסביבה. כי מה הטעם. באופן עמוק, אני מתכוון. וכנראה שאני צודק (הבל הבלים הכל הבל. נראה לי אני צריך לחזור קצת לקרוא שוב ולראות אם יש שם גם נחמה. בכלל - נושא שאולי נפתח בקרוב). לכן אני לא מפגין הרבה, שולח לפח הזבל עצומות וכו' וכן הלאה. ובכל זאת - ברגע הנכון העצומה הזו נראתה לי מושכת ומושלמת (נשמע כאילו אני מדבר על אישה).

הפעילות הפוליטית שלי בטח תמות בסוף. היא כמו איזה זרע שאין לו בית גידול נכון, והעולם אומר לו - שמע, אני מעדיף משהו יותר מרתק. בקרוב בחירות. אני עושה דברים, אבל לא את המקסימום. אני בסיכונים המחושבים, לא בברוקרים המתפרעים. זה אומר שאני לא אתעשר מזה, וליפול ניפול כולנו, אבל אם הייתם חושבים כמוני, מזמן הייתם מתגייסים לפורום שלי. אני תוהה אם לחכות לרגע שבו באופן רשמי אין סיכוי להיכנס לכנסת הבאה כדי להכריז על השעיית הרעיון עד להודעה חדשה.



אין לי הרבה זכרונות ילדות. מצד שני - האם יש לי באמת פחות מלממוצע האנשים?
ב1 הזכרונות האלו אני נמצא כמה ימים אצל סבא וסבתא שלי, ומתאמן כמה שעות ביום. איזה יום ניגנתי איזה 5 שעות בכינור בסלון. היום אני יודע כמה נורא זה בוודאי היה. איך שהוא - נראה לי שגם אז ידעתי. באיזשהו שלב סתבא שלי התחילה להשתגע. בדיעבד אני יודע שהיא הייתה מועדת לפורענות, ואכן - פורענויות מסוג זה ליוו אותה לאורך חייה. בכל אופן - הפיצוץ הגיע, והיא נלקחה לאשפוז. אני התקשרתי להורים שלי, הם באו, אמבולנס בא. לא זוכר הרבה יותר מדיי, אבל כנראה שהיה בלאגן. מעבר לאשמה על הנגינה, נדמה לי שגם הרגשתי אשמה מינית. מחשבה מופרעת בשביל ילד. חשבתי כאילו אולי יש איזה מתח מיני אסור ביני לבין סבתא שלי, ושאני משגע אותה? בלבול בין חיבה ל? די מופרע. למה שלילד יהיו מחשבות כאלו?
עכשיו - גם מבלי להמשיך ולדוש בזכרון העמום הזה, שכבר ממילא, ואין מה לעשות, עבר פילטרים, אפשר לגעת בנקודה של האשמה. רשמית - אני בטח לא אשם. אבל בינינו - לא תרמתי את חלקי? כמו שאמרתי לפני איזה שני פוסטים - אפשר להיאחז בעמדה הפסיכולוגית הפוליטקלי קורקט, אבל זה לא עולם קצת מעוות?


מכיוון שאני לא ממהר לשום מקום, נמשיך. אתמול הגיעה אליי במייל מצגת משעשעת על תעתועי מוח ויז'ואלים. ב1 מהם הוצג איזה מין ציור שנראו בו בבירור זוג במצב אינטימי. בבירור, אם כי באופן טיפה מופשט. אבל בבירור. וההסבר היה שמחקרים הראו שכשמראים לילדים את הציור הם בכלל לא רואים שם את הזוג הזה. והסיבה היא שאין להם זיכרון קודם של מצב כזה. במקום זה הם רואים בציור 9 דולפינים. המצגת אמרה שאנחנו מוזמנים למצוא את הדולפינים ואם אנחנו לא מוצאים את הדולפינים תוך X שניות סימן שהמוח שלנו מקולקל.
מצאתי. המוח שלי בסדר גמור. אבל נשאלת השאלה - איזה מין עולם זה שבו לילדים אין דימויים של עשיית אהבים, אבל לעומת זאת הם מכירים טוב מאוד את מראהו של יצור שרובם לא ראו במציאות, ושרלוונטי להם (יחסית, טוב?) הרבה הרבה פחות? זה נקרא לא מקולקל? זה נורמלי? אני רוצה להזכיר לכולם שדולפינים חיים במעמקי הים, ואילו ילדים נוצרים ביבשה (ואני כמובן עושה הכללות, אל תתפסו אותי בסטראוטיפ)

יש לי כמה זכרונות מיניים כילד. התודעה המינית התחילה להתפתח. למרות שאני לא זוכר זקפה בגיל גן, אני משוכנע, על פי כך שזה קורה אצל אחרים (רק השבוע חזיתי בדוגמא כזו במו עיניי אצל אח של תלמיד), שיש סיכוי טוב שגם לי הייתה.
אבל במובנים אחרים התפתחתי לאט. בכיתה ח' חוויתי, בנוסף להתנשקויות הראשונות, גם ליטוף הדדי עדין וממושך של איברי המין עם אותה הבחורה. היה קסום.
אבל רק בכיתה ט' אוננתי על אמת לראשונה. עם השפרצה וכו'. וזה, תסלחו לי, נחשב די מאוחר בשביל לגלות את אמריקה, לא?

ואיך אפשר בלי לינק? שלשום צפיתי במופע מחול שהבת שלי השתתפה בו. אחת הקבוצות האחרות ביצעה קטע לצלילי השירים הראשונים של הדרקסייד של פינק פלויד.
זוכרים את הקטע עם ההליקופטרים?
תקשיבו לזה רגע:
עכשיו לכו ותקשיבו שוב לפינק פלויד.
נשמע מוכר?
והקטע שלי? מקורי בכל זאת?
אני לא בטוח עד כמה הייתי מודע או לא להשפעה. האימייג' החזק שלי היה וייטנאם בכלל.
אבל כנראה שכל החיים נדונתי לנסות להיות מקורי, להכשל, לנסות להיות כמו כולם, להכשל, לנסות ללכת עם זה כבר ולהיות כשלון מוחלט, ולהכשל גם בזה.
אני מתנחם בזה שאם יש ערך אז סביר לומר שאני מעל הממוצע. לא יודע אם זה נכון, ובכל מקרה התחרותיות מגעילה, אבל בכל זאת.
וחוץ מזה - הרי קהלת כבר ניסח את האמת לא? גם ממנה צריך להשתחרר.

טוב, כבר חצי בוקר הלך. אולי נתקדם הלאה בחיים? מה אתם אומרים?
אה, אגב - הלינק לא נמצא במקומו, בגלל שיש כרגע תקלה טכנית באתר שבו הוא נמצא. מצד שני - אם זה בכלל מעניין מישהו, אז הנה יש לו הזדמנות להיחשף באמיצות, ואני מבטיח לפרסם לו את הלינק בחזרה כשזה יעבוד. לכל השאר - בואו נשאיר את זה ככה. פוסט בלי לינק זה גם סטייל. בכל אופן - כשאני מתחיל לקרוא, אני נחרד מהבנאליות, ולכן נאחז בכל טיפת סטייל שעשויה לחזק לי את ההתמכרות למגלומניה;)

(ומחשבה נוספת. באיזה גיל הייתי בעצם בזמן האינסידנט הזה עם הסבתא? אם אכן היה שם כינור, אז זה לא יכול להיות לפני כיתה ה', ואם התאמנתי בו כ"כ הרבה, אז זה יותר הגיוני אפילו שנה-שנתיים אח"כ. כבר לא כזה ילד, בעצם. אפילו אם לא ידעתי איך משפריץ הדג. למרות שחבר הציע ללמד אותי בערך באותה תקופה. אולי לפני. וזקפה כבר בטוח הייתה לי. וקראתי על מין בסדרה של שבט דוב המערות. ובכיתה ח' אני זוכר סלאו צמוד עם מי שנהייתה חברתי וזרקה אותי אחרי ההתמזמזויות עם ההיא, שבמהלכו חשתי את זרימת הדם החמימה בחלציי. לא שזה קשור, אבל הכל במילא לא קשור. למה היא זרקה אותי? האנטי פוליגמיות וחופש מיני היא ממש נוראית. דווקא הצעתי ללמד אותה להתנשק. ובקשתי ממנה שתשלח לי תמונה שלה בבגד ים. היו לה ציצים גדולים, והייתי חובב עירום (ככל שניתן להשיג) כבר אז. אבל היא כאמור, העדיפה לזרוק אותי. מעניין מתי אני אפגוש אותה שוב. אם כי לא בטוח שזה יהיה כזה מרתק. הנה, פגשתי בשנים האחרונות מישהי אחרת שזרקה אותי. בכיתה י' כמדומני. והיא עדיין לא נראית כאילו היא רוצה לשוחח איתי אפילו. ובמקרה שלה אני בכלל חושד שזה בגלל שכשישנתי אצלה לא שלחתי ידיים מספיק בחוצפנות. אבל מעניין מה הסיבה מבחינתה. אגב, אתם יודעים שאני חוזר על עצמי? אני די בטוח שאת רוב הסיפורים החשובים כבר סיפרתי פעם, בבמה חדשה. מצד שני - תמיד אפשר למצוא זווית חדשה, רסיס חדש, תובנה עדכנית. הקיצר - אני בטוח שיש לכם את כל הסיבות הטובות בעולם להיות מאוד מתעניינים במגילות שלי;)