היה היה לי בלוג

אז לעזוב את הכלוב?
כמו שהתחלתי לומר - יש כמה סיבות טובות לעשות את זה.
קודם כל - זה קצת אתר הכרויות. אני יודע שלא שמתם לב. זה מוסווה היטב בתוך מה שנדמה כקהילה חמה של אנשים אמיתיים. אפילו אם כולם כאן לא נורמלים. ואני אמנם, כנראה, גם לא נורמלי, אבל - החיבור המאחד של משיכה לסטייה אחת ספציפית לא קיים אצלי. אצלי זו רק סטייה אחת מרבות, שגם ככה לא ממש קשורה לחיים האמיתיים שלי. כן - יש לי עולם מפונטז, וכן - עבורי הוא משמעותי. אבל לא צריכה להיות איזו פרופורציה בחיים? להתמקם דווקא בחלקיק של חלקיק?
והתשובה היא שבכל זאת אני מרגיש כאן נוח. לפעמים. חוץ מאותן פעמים רבות שבהן אני חושש לכתוב, כי.
יותר מחבר 1 שלי הסתבך עם השלטונות. 1 ממש לאחרונה, ועד כמה שידוע לי, לא על סמך מעשה רע שהוא עשה, אלא על חשדות עקב הבעת דיעות פרובוקטיביות. הדיעות הפרובוקטיביות שלו מאוד דומות לשלי. למעשה, אם תנברו מספיק (מי מכם שלא קורא אותי מהיום הראשון שלי כאן ברצף) תמצאו כאן כמה סטיות מפורשות. אני אמנם מוצא גם הרבה הבדלים ביני לבין אותו הברנש, אבל אין ספק שמה שיש לי בראש, שחלק ממנו יוצא אל הכתב בניסוח זה או אחר, עשוי גם להרים חשדות נגדי.
וכאמור - גם אם זה לא החוק, אז זה יכול להיות מישהו שבאופן אישי ייקח ממני מרחק - בין אם זה מישהו שאני מכיר מהעולם הוירטואלי, ובין אם זה מישהו שאני מכיר מהעולם האמיתי שנקלע לכאן.
כתבתי דברים דומים במקומות אחרים (במה חדשה בעיקר, בעצם) גם בעבר, ותמיד בשמי, ותמיד תוך התרסה. אני תוהה מה ההגיון ומה יוצא לי. אולי הזדקנתי...
מצד שני - אולי פעם היו שם דברים שכמהו לצאת החוצה, אבל עכשיו אין כ"כ.
בכלל, לגבי העכשיו אין כ"כ: כבר דיברנו על זה. על זה שיותר מדיי פעמים אני מרגיש שאין לי סיבה לכתוב. אני כותב פוסטים הרבה יותר טובים לעצמי בראש. נכון, הם הולכים לאיבוד, אבל ראבק - מה זה העניין הזה? אני כותב לנצח?
וגם אם כן - עד שאני מגיע לכתוב....
ומה שיוצא הוא שאני נאלץ להתמודד עם סכנה לפרובינציאליות, כי לרוב - כשאני סוער, אין לי בכלל את האפשרות לכתוב.

גם מבחינת חשיפה נראה לי שמיציתי, ובכל מקרה, האספקט הזה של הכתיבה למען החשיפה (נו, קריירה וכאלו, אתם יודעים) תמיד עורר בי תחושה לא נוחה של גועל נפש. קצת כמו כשאני מזמין אנשים להופעות. קצת כמו עם פייסבוק. (אתנחתא: עשיתי מבצע פייסבוק לאחרונה. חיפשתי כל מיני חברים, אנשים מהעבר וכאלה. שמחתי לראות שבעצם הכרתי, ואני זוכר, הרבה אנשים (אמנם קצת מאוד דברים עליהם, לרוב, לצערי). מכל מיני תחנות בחיים שלי. מכל מיני מקומות - אפילו לא אישיים. הרי יש הרבה דמויות ציבוריות בפייסבוק. שמחתי לגלות שאני מכיר - כלומר יודע במי מדובר... עולם מוזר העולם שלנו. במקום להכיר רק את בני השבט הקטן, אנחנו מכירים מאות, אולי אלפי, אנשים, ואת חלקם הגדול לא באופן אישי. מנהיגים, אנשי תרבות, כוכבים מסוגים שונים. אבל להכיר לעומק אנחנו מכירים מעט דברים. כך גם עם העולם הדומם הסובב אותנו. נו טוב, נראה לי לא ניכנס להתפלספות הזו כרגע. בכל אופן, אם לחזור לנושא האתנחתא - אמנם חשבתי שזה מרתק במובן מסויים, לפחות לכמה ימים, הצלילה הזו לתוך הרשת החברתית, אבל הטריגר היה לנסות ליצור לעצמי מאגר של אנשים שאוכל להזמין להופעות) וזה מעצבן. כמו בדוא"ל, שאני באמת מזמין כמעט תמיד רק אנשים שאשכרה נרשמו ברשימת תפוצה לאתר שלי. קשה לגרום לי להרגיש לא ספאמר. טוב, אניווי - כמו שאמרתי - קצת מיציתי.

הקיצר - מה שרציתי לומר הוא, שאני עדיין לא עוזב, אבל בגלל שאין לי סיבה טובה לכתוב, אני בהחלט משתעשע עם הרעיון, כך שגם אם זה בטעות יהיה פוסט אחרון, ואני לא אפרד יפה כמו פולני טוב - אל תתפלאו, ואל תצטערו. או משו.

ובכל זאת - שני עדכוני קריירה. השבוע שברתי שני שיאים (כך נדמה לי):
נתתי מופע שלאחריו קיבלתי את כמות המחמאות הכי גדולה שקיבלתי אי פעם, ובגיג אחר הרווחתי את הכמות הכי גדולה של כסף למופע כלשהו שהרווחתי אי פעם. אגב - השותף שלי לגיג אמר שאמנם נדמה לו שגם הוא לא הרוויח יותר מזה בארץ, אבל השיא שלו הוא למעשה באירופה, שם יצא לו להרוויח פי 4 . אולי אני אערוק מהכלוב היישר לאירופה?



אני רוצה לפתוח עוד נושא. לגבי המפלגה שלי. אותו חבר שהוזכר לעיל, איתגר קצת את המחשבה שלי בנושא. ולא בצורה מעודדת. בכל אופן - מכיוון שבמילא קיבלתי כרגע שיחת טלפון, והלך המומנטום, ויש עוד עניינים, נראה לי זה יהיה בפוסט אחר. והאמת - אולי ראוי יותר שזה יהיה פוסט בפורום להקים מפלגה עצמו (באתר שלי, אם מישהו עדיין לא יודע על מה אני מדבר. נו, חפשו את הלינק בפרופיל), אז אולי זה לא יפריע לפוסט הזה להיות אחרון בכל זאת.



(ורק לשם ביטוח: תודה על הבמה. אוהב אתכם המון)