היה היה לי בלוג

22/12/2009 - חוסר חשיבות מטרידה
לעולם לא אשכיל לעשות את הצעד
להסיק מסקנות בבהירות חותכת
נתקל במבט שלא מפורש לי
אך ייזכר

סוג של שירה כך אמרנו
אם לא חריזה אז משקל מתגלגל
רק שאצלי התיבה מוזיקלית
והשיכחון הכרוני לא מקל

ולו הייתי כותב שיר
האם חשיפה הייתה כאן?
כנות נדושה חצי מזוייפת?
ואולי אלם תרבות מזעזע
היקום ממשיך הלאה
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


20/12/2009 - באמת
כתבתי על זה בפרטי, על כל הסוד. אני באמת מצר על כך שאין לי מקום בטוח וניטרלי לכתוב את אשר על לבי, וכתמיד תוהה אם אולי בכל זאת בלוג אנונימי, אבל כבר כתבתי כל כך הרבה פעמים למה לא. האמת צריכה להיות חשופה לאור, אבל אני מתרחק מהאמת, ואולי בעצם מתקרב אליה?
לא טוב להיות קבור. לדעתי, בכלל, אם אין שמחה בחיים, אז מה הם שווים? בשביל להיאבק? - לא.
בכל אופן - ראוי שאצטנע מעט...
בסופו של יום אני כותב בעיקר לעצמי, מסרב להרפות.
יאללה, סוויץ' וללכת למירוץ
(וכן, נחזור לתקן עולם בטח אפילו. או אעלק)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


19/12/2009 - עוד שבבי שיר
משתבח או נהיה פתטי?
האמת חומקת, אך גם מזולזלת
ואולי תמיד היה זה כך
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


18/12/2009 - כתיבה של בוקר שכזה
הנה ההוכחה שזמן פנוי יכול להביא לכתיבת פוסט...
אז הספר שקראתי נגמר, ואני עדיין מתעורר יותר מוקדם כמעט מכל אחד אחר. הבן שלי, שלפעמים מספיק לקום לפניי, נמצא אצל סבא וסבתא, ולא כ"כ מעניין אותי מה שאני מוצא באינטרנט, לא רוצה טלוויזיה או ספר, וגם לעשות דברים בבית זה לא כ"כ רלוונטי (לעשות כלים עושה רעש). לנגן מוקדם מדיי, גם בגלל הרעש, ובמילא - כמה אני יכול לנגן? - רחמנות על הידיים שלי. צריך להכניס אותן לכושר, אבל בזהירות - הן עשו לי צרות הרי...
נשאר לכתוב, או אולי לצייר קצת. בינתיים, כרגע, אני כותב טיפה. אבל על מה? - ובכן, מסתבר שגם סתם לתאר את השגרה זה אפשרי. אישי מדיי אני משתדל הרי לא להיות, ולא להתחבט יותר מדי בפרהסיה. פוליטי אין לי תמיד סבלנות או חשק. סתם פוסט. אולי כדאי שאני אפסיק...
או, שאולי כדאי שמתישהו אני אתחיל לכתוב סיפור בכל זאת? השאלה היא אם זה הפורמט המתאים. מה אתם אומרים? (צחוק גדול מהדהד...)
יאללה, נראה לי נקרא בכל זאת עוד משהו באינטרנט, תוך כדי בליסת ארוחת בוקר (מרגיש קצת שמן מדיי, אך רעב), ואז אולי באמת רישום.
אגב - שמתי לב שאני פחות ופחות יפה. טוב, נו, אולי אף פעם לא הייתי. מצד שני - אני מקבל טונות אהבה.
אגב - שמתי לב שאני שם לב לבחורים יפים. לא בקטע של משיכה, אלא בקטע פרימיטיבי של הערכת איום:)
ושלא יהיו ספקות... אוף, טוב, מסובך להסביר. לא רוצה להיכנס לזה. במילא הבלוג הזה בשבילי. לפחות עד שמישהו ישאל שאלות. אבל אולי כדאי שארחיב בשביל עצמי? שאזכור את עצמי טוב יותר? ובכל מקרה - אני לא אוהב להשאיר דברים חרבנא.
מה שהתכוונתי לומר הוא שבראש שלי אני משתתף באיזו תחרות. אני לא מת על זה, בלשון המעטה. בכל אופן - יופי משחק תפקיד כחימוש. אצל שני המינים. אבל אתם יודעים מה - באמת שאני מרגיש מלוכלך כשאני בכלל מתחיל להתעסק בכגון אלה. עדיף לשתוק, להשתיק, להקטין ולפוגג.
אוף, אבל ככל שאני מנסה להתחמק אני ממשיך להיות מוצף.
ת'כלס, אני זונת צומי מורעבת. כדי לקבל את הסם שלי אני משליכה לעולם מה שאני יכולה.
אבל לפעמים אני איש מהוגן...
או לכל הפחות - זה סיפור המסגרת.
והרי תמיד טענתי שזה מוסרי להוציא את זה החוצה.

חושב על מה שאני מקבל ועל מה שאני נותן או לא, והלב מתרחב ונחמץ לסירוגין.
אבל אני כאן בכלל בקטע החיובי!
(נקווה שהניקוד המלנכולי הוא רק כמו יין ביאנג או משהו)
טוב, די. ארוחת בוקר! נמשיך אולי פעם בפוסט טוב יותר. אני מקווה - אני לא אוהב למחוק, אבל גם לא מרוצה (כרגע - אולי עוד דקה זה ישתנה) ממה שהותרתי פה...
ואיך לחיות נכון? - וואלה, לא יודע
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


16/12/2009 - מכירין
מכירים את זה שברגע שאתם מוציאים משהו, אתם מקבלים עליו פרספקטיבה?
(מכירים את כל הפעמים שאתם בונים על משהו מעין זה וזה לא הולך? - יחי הספונטניות)
ואת כל הדברים הקטנים הללו שאתם סופגים ומיישרים אתכם?

אח, התפיסה הגמישה...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


14/12/2009 - השלמה לזונות רחוב
הסתכלתי רגע אחורה, ונזכרתי שעוד לא כתבתי על החוויות הראשוניות מהמקלט.
ובכן - הייתי שם פעמיים. פעם ראשונה רק דיברתי קצת מסביב, ועשיתי כלים, ובקיצור - עוד לא ממש התערבבתי עם הזונות, אבל כבר הצלחתי לקלוט כמה עליבות שזורה במראה שלהם (תיכף נפתח את זה), אבל בפעם השנייה כבר איישתי עמדת מפתח של מגיש אוכל - מרכז ההתרחשות - וחטפתי דיכאון.

שמעו, אני לא בקטע של לשפוט, אבל הבחורות אשכרה נראות רע. ואני לא מתכוון שהן מכוערות, אלא שהן נראות גמורות כמעט, או בדרך לשם...
אני חושב שזה בעיקר הנרקומניות, לא הזנות, אם ננסה לבודד את האלמנטים, אבל אין ספק ש, לפחות במקרה שלהן, הדברים שזורים מדיי זה בזה כדי לבצע הפרדה.

הקיצר, אני לא ארחיב כרגע - אני לא במצב רוח לתובנות והתפלספויות, וגם לא בטוח שיש לי בשלב הזה דברים חכמים לומר. רק אעדכן שאכן יש לי כוונה לחזור ולהתנדב שם. עד מתי? - לא יודע. או עד שהתובנות שלי יכריעו נגד, או עד שהדיכאון שאחטוף שם יכביד עליי כך שאחליט להימנע ממנו, או סתם מסיבות אחרות.
זהו, בינתיים.
שלכם,
עדי/אני

(יאללה, אולי כדאי שאעדכן קצת ת'אתר אם עוד נשארה לי אנרגייה שיכולה לתרום לזה)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


14/12/2009 - אהלן
"חיי כיום עמוסים למדיי מצד אחד - אני עושה די הרבה בתחום המקצועי - יותר ויותר קונצרטים, מקומות עבודה, קורס וסטאז' מסאז', טיפולים שאני לוקח בעצמי ועוד.
יחד עם זאת, יש לי זמן פנוי, וחופש לעשות בו את מה שאני רוצה.
יש לי המון תוכניות, אבל אין זמן להכל. לפעמים גם לא כוח. בשבועות האחרונים לדוגמא, אני קורא. מה שלא משאיר לי זמן ליצירה, עדכון בלוג וכיו"ב.

דבר שחשוב לציין הוא שאני טיפוס שפעם בכמה שנים חווה תקופה של חודשים ארוכים של דיכאון מעמיק. בתקופה האחרונה היה לי כזה, אך השיא כבר היה מזמן, ועכשיו כבר די אפשר לומר שהגל העכור מאחוריי.

לגבי טיולי הלקטים - מעבר לעובדה שהם פתחו לי צהרים נפלאים גם ברמה האנושית, הרי שהחשיפה לטבעונאות ערערה את סדרי התזונה שלי. אני לא יודע לומר כרגע שהגעתי להכרעה בעניין, וחשוב לציין שמעולם לא הייתה לי כוונה לשנות את תזונתי לטבעונאית, אבל לחוויות משמעותיות יש השפעה מטבע הדברים, ואני קצת מתנדנד בכיוון. מצד שני - אולי לאובדן החשק לבשר שחוויתי, יש יותר קשר לדיכאון...

איך שלא יהיה - אני מצפה לטיול קצת כמו חמצן לנשימה, ומקווה שאעמוד בו בגבורה, והוא יהיה חוויה חיובית עבורי בעיקרה, כפי שהיה בפעמים הקודמות"



אלו כמה מילים שכתבתי לקראת טיול לקטים נוסף שהשתתפתי בו בסופ"ש האחרון.
אנשים אמרו לי בסוף הטיול שהייתי מאוד לא מיני. היה לי מוזר קצת לשמוע את זה - הביצים שלי עוד לא שבקו חיים. אבל אכן - אין לי כוונה מינית, ולכן, בד"כ גם אם יש לי מחשבות מיניות, לא כך זה נקלט. מבולבלים?
אני התבלבלתי עוד יותר מכך ששיקפו לי שאני נראה שליו מאוד. כנראה שהדיכאון אכן עבר... יאללה, מתי עוד אחד?:)
בכל אופן - רציתי להוסיף קצת מהחוויות של אתמול, גם למקרה שמי מהלקטים יקרא, שמוזיקה נשמעה לי יותר הרמונית. עוד דבר מעניין שקרה הוא שהגיעה אליי תלמידה חדשה לכינור - נערה, שעשתה רושם של איכותית ביותר. אמנם, אני שונא לקטלג אנשים, אבל מעבר לכך שהיא עשתה עליי רושם של יפהפיה ונבונה, אהבתי את ההתעניינות הרבה שלה, את היכולות הבסיסיות הטובות שהפגינה, ואפילו את הידיים החמות שלה (כשאני מלמד כינור, ביחוד בהתחלה, אני מכוון את האחיזה כמו שמכוונים בובה - ממש מגע פיזי...), שגם נראו לי נדירות, וגם הזכירו לי מייד שתמיד אומרים לי שהידיים שלי חמות ונעימות (בהקשר למסאז' למשל), ואני תמיד תירצתי את זה שזה בגלל שאני מנגן...

אניווי - יש לי גם סוד חדש. הוא עוד סודי מדיי כדי לשתף בו, או שאולי פשוט חדש מדיי, אבל אני יכול להוסיף שהוא מטריד אותי. לא יודע אם מטריד במובן רע, אבל בכל אופן - משמעותי לי.

טוב, עד כאן להפעם.
שלכם,
אני
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


8/12/2009 - מזניח
מטונף

חושק באסור, מפנטז עליו הרבה
למשל עיגול בתוך עיגול תחום בטבעת מוקף בהילה עם חופש מגרה
אילו צבעים!

אלו סקיצות שיחלחלו בי הלאה אולי עד אבדון

עסוק בלהיות שמח ולשרוד
העצב, הטירוף והמחנה האחר, מתדפקים עליי ברעם בלתי פוסק
ואני מתיימר להמיסם בחיוך
כלום יש לי נשק טוב יותר?
ולמה שארצה להילחם?

זאת שהתעלמתי ממנה מתה
הו, כמה מטאפורי

ואת הדיכאון בשל כל אלה, ואני, רק הגיוני שאניח לו לתבוע מחירו
שלא יעלה על גדותיו, שלא יתפוצץ, אך ללא שינוי?
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


16/11/2009 - כוחות מחודשים
אתמול דמיינתי לעצמי מכונת מין. מין משהו כזה שיחזיק ת'משתתפים בפוזיציות שונות ויניע אותם במהירות לא טבעית. לא שאשתתף אי פעם בהמצאה ממשית של כזה דבר, אבל אולי, אם לרעיון אין תקדים, ואני מתקשה להאמין שכך הדבר, גם אם אולי יש איזה ערך יחודי לעיצוב ולערכים שעומדים בבסיס הרעיון שלי, אז פרסומו יכול להועיל לאנושות. אחרי הכל - מכונה שתספק חוויה חיובית חדשה זה דבר טוב, לא?
וכמובן - עוד לפני שהתפתחה הרציונליזציה, חשבתי לעצמי איפה אני יכול לכתוב על זה. היה קשה לי לכתוב על זה בבלוג כאן (עכשיו זה טבעי משום מה, אבל בד"כ אני יותר חרד למהוגנות הבלוג).
(כמה כיוונים שאני רוצה להמשיך אליהם מכאן: טוויטר, פורנו, התנדבות, חיים)
אתמול אשתי פתחה טוויטר. כבר הרבה זמן שאני נמשך לרעיון, רק לא לגמרי ברור למה. אבל לכו תדעו - אולי זה מתאים לי בול, ויביא את התהילה הנכספת:)
אני יכול לפרסם שם כל מיני קטנות, ואני יכול גם לפרסם שם סיפור בהמשכים. זה יכול להיות מעניין. אולי צריך שני טוויטרים. או אפילו שלושה - אחד למעקב מקצועי.
בכל אופן - בואו נחזור לנושא.
אתמול גם קבעתי לי ראיון להתנדבות במקלט לזונות רחוב. אני תוהה אם יראו בעין יפה תכנון אביזרי מין, או אם ישאלו אותי אם אני נוהג לצפות בפורנו (כן), או ללכת לזונות בעצמי (מעולם לא, ולו מפני שאני נשוי במערכת יחסים מונוגמית מגיל 19).
פורנו לפעמים נראה לי מוגזם. אין ספק שאנשים שנדחפים לקצה מושפעים מכך. אולי לא כולם, אולי לא הררי החובבים או העוסקים בזה לרגע שמי בכלל זוכר את הפרצוף שלהם, אבל אין ספק שמי שחיים את זה. נו, בסדר - ככה זה חיים. לא סתם זנות ופורנוגרפיה הן מילים שמושאלות הרבה כדי לתאר גם מקצועות/סיטואציות אחרות. לפעמים זה נראה שיש שם הנאה, חופש, שחרור וכיו"ב, ולפעמים זה נראה משפיל, פוגעני מסוכן וכיו"ב. אני מניח שזה (החוויה/הקליטה) גם תלוי במקום שבו הצופה נמצא...
לא מכיר שחקניות פורנו (אם כי יצא לי לראות צילומים פרטיים), אבל טיפה כן זונות/חשפניות, וגם - אם כבר הזכרנו את הצד המושפל - היכרות לא מעטה עם עולם הבדס"מ, שבגדול אני תומך בו. אני מכיר את האנשים, מבין את הבחירות, אפילו חושב שיש בזה לא מעט דברים שיכולים להדליק כל אחד עם ראש פתוח ועוד. אבל גם שם יש לפעמים את הקו העצוב והשלילי. גם שם, אבל גם במקומות אחרים. והעניין הוא לא לשפוט, וכן לתמוך.

אבל זונות רחוב נרקומניות אני לא מכיר - ייתכן שזאת חוויה אחרת לגמרי. אם יקבלו אותי (והרעיון להתנדב שם הוא מתוך אינטרס כפול - גם לספק תמיכה יותר מאסיבית איפה שאולי היא יותר מבוקשת, אפילו נדרשת, וגם כדי להרחיב את עולמי), לאור דיעותיי ה"חשוכות", אספר



ומה בכלל בחיים? ובכן - צריך לעמוד על הרגליים כלכלית, צריך לנסות לדאוג לעולם טוב יותר*, צריך לעשות כיף (חשוב!), צריך ליצור דברים בעלי משמעות. יש לי רשימה עם טונה דברים שהם סעיפים של האמור. עכשיו אני בתקופה שבה אני עושה. אני לא אפרט יותר מדי כרגע - כבר מתחיל להיות כבד על הפוסט - אבל אציין שיצאתי משלושה שבועות שהיו לי בהם עשרות קונצרטים - פסגת הלחץ המקצועי פחות או יותר בחיי - ואחרי התאוששות קצרה, אני רעב לבלוע את העולם בכוחות מחודשים, ומרגיש שאני עושה. אבל אין ספק שמכיוון שהרשימה שלי כ"כ גדולה, בפועל אני אספיק רק מעט מזער מכל מה שרץ לי בראש. לא נורא - גם לזה נכנס בהרחבה בפעם אחרת

*רציתי רק להוסיף, בהקשר לצער, בהקשר ללעשות עולם טוב יותר וכו', שלפעמים יש לי רגשות אשם דומים על היותי לא ירוק/מוסרי מספיק - נגיד עם תאוותי לבשר (שחזרה, ואני שמח על כך - מרגיש יותר חי ופחות מדוכא ושבור). גם את זה עוד נפתח, אבל כרגע... כן - במידה רבה זה פוסט של תזכורות. לפחות לא קודי מדי;) (כדרכי בדיווח על מציאותי בשירה סתומה...)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


13/11/2009 - מתלונן
שן בינה שמציקה. נראה לי שהיא משפיעה לי על הלב. בטח שולחת נרווים שמציפים ת'מערכת.
והעור שלי מלא בנגעים, ועוד לא פגשתי מרפא. חלקם מתיישבים על החזה, ליד המועקה והאסטמה, וקשורים אליהם, בתחושתי הלא מלומדת, קשר עמוק. ויש גם הצקות אחרות, אסטרטגיות לא פחות, אם כי פחות מטרידות בימים אלו.
הרפלקסולוגית אמרה שזה הכבד (כעסים) והטחול (ליחה) והגב (מתח), ואפילו ניסתה למצוא ביטוי לחירשות באוזן אחת שלי. בנוסף יש עדות ברגליי להיותי בחור רגיש.
והידיים - מבטאים את הרגשות, כמוציאים לפועל.
באמת - מה יהיה עם הידיים שלי? אלו שאמורות לנגן, אלו שאמורות לעסות, אלו שאמורות לחיות?

עברתי את התקופה העמוסה ביותר בקריירה. לא בטוח שהלחוצה ביותר. אבל אני עדיין מתאושש. או ש?
בכל מקרה - משהתפניתי, צפוי להתנסות במגוון "תרופות". נראה מה יהיה...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


4/11/2009 - שיר ליום שכזה
קצת משועמם.
מילים לשיר החדש - שוקל, מבוית
מתנסח בחופשיות יתרה
והולך לרצינות מפוקפקת
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


2/11/2009 - כרגע
מלא מלא שירים כבר כתבתי בראש.
סיכמתי עם חברי הטוב המפיק המוזיקלי שהוא יפיק לי שיר. כבר הרבה זמן הוא לא הפיק לי שיר. חשבתי לעצמי שזה יהיה הסינגל המסכם להוצאת אלבום שיאחד את הסינגלים שלי - פחות או יותר מה שיש באתר שלי + כמה חדשים, כאשר הוא יהיה הייצוגי מביניהם.
השיר עוד לא בא. היו פה ושם כמה הבלחות פזמון לא רעות שנעלמו לתהום הנשייה, כמו גם תכנוני נושא. קשה עם שיר מסכם. מצד שני - עוד לא הגיע הזמן לעבוד עליו, אז אין פלא שהוא עוד לא נכתב.
הפעם האחרונה בה כתבתי שיר מסכם לקחה לי חודשים ארוכים. רוב השירים שלי באים במכה. לפעמים אני גם טורח לתעד אותם:)
ואולי לא צריך בכלל שיר מסכם? כלומר - זה קונספט נחמד והכל, אבל אולי לא נסגור את הפרק הזה בחיים?
אתמול לדוגמא דיברתי עם הלהקה, וסיכמנו שנחזור לפעילות. כבר מזמן לא שרתי, אבל לפעמים יש לי חשק. השאלה היא אם יש לי מספיק חשק... לא לדבר על כך שזה לא הולך לשום מקום, וכרוך בהמון טירחה וגם בנזק לאוזניים. כלומר - לאוזן הפעילה היחידה שיש לי...
חוצמזה - אני שמן - תיכף נגיע לזה. זה קשור לחשקים. אבל מה שכן - לי אישית זה מרגיש קצת פחות כוכב רוק כשאני שמן.
אניווי - התופעות של הלחץ קצת נעלמו, ואני מקווה שיהיה כיף על הבמה - גם - ואולי אף בעיקר - בפורמט הזה, שתמיד נחשב בעיניי למייצג מאוד את מה שיש לי לתרום...

חשקים חזרו קצת. הבולט מביניהם הוא החשק לאוכל - אני זולל כמו חזיר כבר כמה שבועות - בקרוב נתחיל לספור את זה בחודשים... והכמה קילוגרמים שהופתעתי מאוד, ושמחתי על היעלמותם בתקופת האכילה המועטה שלי, שכללה גם ירידה דרסטית בכמות הבשר שאכלתי (בנורמה אני אוכל בשר כל יום), מן הסתם התווספו כבר בחזרה - אולי עם חברים.
העניין הוא שבאופן כללי קשה לומר שאני מרגיש כרגע יותר רע - אולי אפילו להיפך. ובכל זאת - השאיפה התמידית היא לרזות. כי זה יפה (?), כי זה בריא (??)

כרגע אני בתקופה לחוצה מאוד של הופעות, אז דחיתי את ההתעסקות עם זה (למרות שיותר אחראי להתעסק במקביל, הרגשתי שאולי זה יותר מדי, במצבי העדין משהו בעידן הנוכחי), אבל נראה גם שכדאי שיהיה לי כיוון יותר ברור של מה אני רוצה. אולי הטיול לקטים הבא יחזיר לי קצת את החשק לתוזנה שנחשבת לבריאה יותר, וככל הנראה גם מרזה. בכלל - הגיע הזמן לטייל. רק לא ברור מתי אני אוכל להצטרף לטיול לקטים נוסף - תמיד יש לי בעיות עם הלו"ז, ובכל מקרה - מעניין איך זה יהיה, כשיהיה.
דברים נוספים שאעשה כשהתקופה הלחוצה תיגמר עוד שבוע? - אפסיק לרחם על האצבעות שלי כ"כ, ואעשה מסאז'ים - יש לי סטאז' לגמור, אתאמן בכלים, אעשה כושר (מתלבט שם קצת, אבל נראה שיש לי מספיק חשק בשביל זה), יוגה (החלטתי שזו פעילות שבא לי לנסות לשלב אותה בחיי בשלב זה כאמצעי מבריא, מגמיש, מעשיר, מעצים, ובריא), וגם - להיכנס יותר להקלטות שאני רוצה לעשות, לעבוד עם הלהקה, ההרכב החדש, לקדם מופעים עתידיים, לעבוד על השיר שהוזכר לעיל, לצייר, לטייל... הרבה דברים. מעניין מה יקרה בפועל. בכל מקרה - נראה שלפחות חשק לעשות הרבה ולחיות בווליום יותר גבוה חזר לי. זה טוב, נראה לי.

טוב, יש לי עוד הרבה מה לכתוב, אבל לוחצים עליי כאן לפנות ת'עמדה...
נמשיך בהזדמנות.
ביי בינתיים, לכל קוראיי:)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


27/10/2009 - יחף
בית ישנו בירושלים, בית הגת שמו.
(כך הטקסט ב"מעשה טוביה" - מופע מעניין שאני משתתף בו שרץ בימים אלו. עוד להרחיב צריך. ראוי. מעניין גם)
בשכונת עין כרם. שקט ויפהפה בדיוק כמו שאני אוהב שם בחצר (גם תוך הבית נאה ושליו), עם נוף, עם שדה בור, גינת ירק ופינת חי, פינות צל לרוב וכו'. בקיצור - מושלם. והקטע שזה לא מנותק מהעולם. עין כרם זה בירושלים. ואפילו יחסית לירושלים זה אידיאלי, כי זה בדיוק באחת הכניסות לעיר כך שאפשר לברוח משם בקלות. בקיצור - אידיאלי. בדיוק מה שאני ואישתי צריכים... נדיר. (כן, צריך גם לשמוע את דעתה בנושא, ולא שזה רלוונטי מאיזושהי בחינה - יש לנו ילדים שלא רוצים לעזוב את כפר סבא, הבית לא למכירה, וגם לו היה - לא היה לנו כסף, ועוד)
והתהלכתי לי שם יחף, והרגשתי נכה. איטי, מחושב להחריד וכאוב.
וזה המצב הטבעי - יחף. הו, כמה התרחקנו. הו, כמה פשוט לראות זאת
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


13/10/2009 - מה שמטריד אותי ביום הזה ובדומיו הקרובים
אתמול בערב נשכה אותי בחורה.
בעצם, זה היה לילה.
היא הייתה שיכורה, ואני רק הפרדתי כשהיא ניסתה להרביץ. נשיכה חזקה - כאב, צלקת, מקרין לי על שאר היד, שגם ככה אני אכול סרטים על כל מיני מיחושי ידיים מסתוריים יותר או פחות שיש לי. לא לאלימות.
השבוע בדיוק הסברתי למישהו שסיפר לי על איך שהוא החטיף למישהו שהיה מגיע לו לדעתו שאני בד"כ משתדל להימנע. זו התיאוריה שלי לגבי למה הייתי יכול להיות טוב בתור ראש ממשלה - הייתי מתרחק מאש.
ובינתיים, דו"ח גולדסטון ושות' אולי ירסנו אותנו? - רק שלא ידחקו אותנו לקיר - פראנואידים טיפשים וברוטאליים, אנחנו עלולים להתפרץ בכוח המופרז שלנו ולעשות עוד יותר נזק...
האסימון צריך לרדת מבפנים, מה גם שהצדקנות כלפינו באמת לא במקומה בהתחשב בפרופורציונאליות ובצביעות, שלא לומר - עוד כמה מריעין בישין גזעניים. אבל כמובן - אנחנו מושכים אש, וכמו שכבר אמרו - גם מקבלים אקסטרא פריווילגיות במקביל. אולי. לא נעשה את החשבון.
כרגיל - יצא מעט קודי, אבל אולי מובן, ובמילא - למי אני כותב את הבלוג, והרי הייתי חייב להכניס כאן ארסבלוגיטיקה. לפחות יש לי חשק לכתוב - זה גם נעלם לא פעם. ות'כלס - גם מעבר לשאלה של אם *צריך* לתחזק את הבלוג(ים), הרי שיש עוד פעולות יצירתיות שמחכות להיעשות על ידי... ציור למשל דגדג לי בזמן האחרון, ואני גם עושה מוזיקה, גם מקורית בהקלטות, גם בהופעות מכל מיני סוגים - סה"כ עמוס יחסית. לא שזה רע - דווקא מרגיש יותר טוב לאחרונה, למרות שחבר טען בצורה מש(ו)כנעת שאני עדיין בדיכאון. וכן - יש את הגוון הזה והוא דומיננטי, שלא לומר - סימפטומתי - בשני הכיוונים. אגב - מחר אני אמור לראות רופא אלטרנטיבי סוףסוף - נראה אם זה יוביל לאן שהוא. בינתיים יש את המסאז'ים - שלא ברורה ההשפעה החיובית שלהם, אבל סה"כ אני מרגיש בעד.
אגב - אם נחזור רגע שני נושאים אחורה - יש לי שיר שמדבר על אשמתנו ודורש חשבון נפש, אם כי בצורה מתוחכמת. אני מתכנן להפיק אותו ולצאת איתו כחלק מאלבום סינגלים. סיפור ארוך - לא משנה כרגע. כרגע אני עייף מדי, והגיע הזמן שאתחיל לסיים...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


10/10/2009 - בקטנה מהיומן
היומן החדש לא היה לי נוח, ולכן הוחלף.
הנה הקציר:

הייתי רוצה לאהוב אותך לחלוטין הלילה
ומחר להיות עם אחרת
ולהזדקן גם איתה לנצח בבלבדיות




אגב - לא רק פוסטים לא כתובים יש לי בכמויות, אלא גם סקיצות רבות ושונות לשירים. זו אחת מהם. יש לי איזו כוונה לכתוב איזה שיר ולהוציא אותו בתור סינגל אחרון. יכול להיות שהוא צריך להיות בעל אופי מסכם.
טוב, נו - נגיע לזה כבר.
יאללה ביי בינתיים
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


25/09/2009 - טיוטה
בבואי לכתוב הרי נכנסים שיקולים שונים ומשונים. חלקם נוגע למה יהיה אם יקראו. כי הרבה ממה שאני רוצה לומר, אני בעצם רוצה לומר בצורה אנונימית. לכאורה, הפיתרון פשוט - פתח בלוג אנונימי, אולם המציאות הרי מורכבת, וההפרדה תהיה קשה, וזאת עוד לפני שדנו בבעיות של הסתרת פרטים. לא הסטייל שלי בקיצור, ובכל זאת - דברים רבים לא נכתבים משיקולים שכאלו, וחבל.

פעם, לפני שנים רבות, לא רציתי להסתתר גם באופן אידיאולוגי. טענתי שהמחשבות שלי הן אנושיות, ולכן יש בזה מן האלטרואיסטיות אפילו, לדברר את מה שנחשב למוקצה, ושלא בצדק, מבחינתי. ולא שהשיקול הזה איבד במשהו מנכונותו, רק שאני לא מרגיש שבא לי לשאת את הדגל הזה. למעשה - תחושות מעין אלו היו חלק ממה שגרם לנטישת הבלוג הדומיננטי הקודם שלי, אם כי לא רק, וכמובן - לא רק שם הן השפיעו.

(אגב - שיקול נוסף לכאן ולכאן היה שכשאכתוב משהו שיגע בטאבו בצורה שבאמת תעצבן אנשים, יש דרכים לברר מי עומד מאחורי הזהות הכביכול אנונימית)

בכל אופן - כרגע אני מרכז את הכתיבה שלי כידוע בשני בלוגים בשתי שפות, ואם אני רוצה לכתוב משהו שאין לי חשק לספק לגביו הסברים מביכים בפוטנציה, כמו שיש לי כעת, אז אני קצת בבעייה. נו טוב, אז אשמור את מחשבותיי לעצמי, ותחנקו עם עוד פוסט משמים (לא שעניינים "חמים" הם בהכרח מעניינים יותר הרי - זה תמיד תלוי גם באיך כותבים, וגם במצב הקורא...)

בכל מקרה - הטיוטה בינתיים נשארת בראשי (אם כי העתיד פתוח הרי, ויש סיכוי שאיך שאגמור את זה הפוסט, או אפילו לפני כן, ייכתבו הדברים האמורים בפלטפורמה זו או אחרת) ושם מן הסתם הם ימשיכו להתמסמס ולהתערבב
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


18/09/2009 - רגע (לא נדיר) של באסה
המצב הטבעי שלי, להוותי, הוא לא להרגיש טוב. לפעמים אני ממש מרגיש רע, ולפעמים אני רק על סף להרגיש רע.
כמובן, יש גם זמנים בהם אני מרגיש טוב - שמח, נינוח, נמרץ, מאושר - מרגיש טוב, במילה אחת, רק מה? - נראה שזה החלק הפחות דומיננטי בחיים שלי.
דרוש שינוי בעניין, כמובן.

זהו, בינתיים.
קצת מדכא, אני יודע, ואאוט אוף דה בלו אין א סנס, אבל - זה הבלוג שלי, ולמעני.
מתוך תקווה שלהוציא החוצה זה חלק מתהליך ריפוי - תקווה שאני לא בטוח שמבוססת מספיק. ספקן הנני (בכל מקרה)

לילה טוב לי ולכולם
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


15/09/2009 - מהיומן
בסופו של דבר גמרתי את היומן. היומן משמש אותי לכתוב הגיגים כשהוא לידי, + אמצעי כתיבה זמין שגם לידי, כמובן. היה נפלא לו רוב הרעיונות שיש לי בראש היה מתועד, אולם למצער, מדובר על מזער (או משהו בניסוח פחות קלוקל)
בכל מקרה - השנה, כקודמותיה, מסתיימת, והיומן מוחלף. הרי מקבץ ההגיגים מהיומן הקודם (ייתכן שחלקם כבר זכו לתיעוד אינטרנטי- אולי אפילו פה):

"במעמקים החשוכים של הנשמה
רציתי שאותי תאהב
אלוהים לנצח ינצח
אז עשיתי בו שימוש ציני"

"אלוהים לא נתן לי קול נעים
זה לא שאין לי קול נעים
פשוט אין אלוהים"

"all of my life i am leaning back
on the cigaretes i inhaled so deaply
on the singer i've trusted
on the feag path i walked
תמיד בתרבות שפיתחנו זוכרים את אנשי הרוח והמדע, את מטביעי החותם, ואף על שההמון הפקידותי והעומל היה מן הסתם בעל חשיבות כקהל או כברגים במכונה - מה היה לו טעם לחיו? ואולי האחרים הם אלו ששיחקו לפניו?
i'm the memories man
combined of my loves
(the girl i knew, the curls i passed my hand through the desert i love
? & have despear of since
the friend i had, the ones i still have

& new experiences still come along
but i'm old, at least in my head,
for many years i'm not fresh"

כן - יש טעויות - השארתי את זה ככה. אני די משוכנע שזה ברור, ואם לא - תמיד אפשר לשאול. בעברית יש לחיו שאני מאמין שצריך להיות לחייו. באנגלית קצת יותר מסובך, וגם אני לא תמיד מתחקה בקלות. אולי כדאי לפרשן?
לא - זה יהיה טרחני מדיי להרגשתי (ולהרגלי)
אבל אולי אני אתרגם את הקטעים באנגלית:
(אגב - כן - קשה שלא לשים לב שתפוקת היומן השנה הייתה קצת דלה...)

כל חיי אני מתרפק ונשען על הסיגריות ששאפתי כה עמוק, על הזמר בו בטחתי, על דרך האפרסק (אגס?) בה צעדתי
אני איש הזכרונות
מורכב מאהבותיי
(הנערה שידעתי, התלתלים בהם העברתי ידי, המדבר (הנטוש) שאהבתי ושמאז נעלם (התייאש?)
החבר שהיה לי
אלו שעודם

והתנסויות חדשות עדיין מגיעות
אך אני זקן, לפחות בראשי
זה הרבה שנים שאינני רענן


נו - אז אני כותב יותר טוב בעברית?
לפחות הרגשתי כאן רגע של השראה.
יאללה ביי בינתיים, ועדיין - שנה טובה:)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


13/09/2009 - חשק
לא היה לי חשק לכתוב כמה זמן. וזה בסדר, כי עכשיו למשל יש לי חשק, אז אני כותב.
כמובן, הצרה הידועה והמדוברת היא שלעיתים רבות יש חשק ואין הזדמנות וכיו"ב. אבל כשאין חשק לכתוב אז עולות מחשבות כגון האם שווה לכתוב בכלל, והרקע של התהייה אם בכלל קוראים צף ועולה גם, כאילו צריך סיבה. האמת היא שהסיבה מספר אחת היא חשק, ואחרי זה מה צריך.
ככה זה גם עם החיים. צריך חשק לחיות. לפעמים נדמה לי שאין לי כ"כ, אבל מצד שני - אני עדיין כאן. לא תמיד צריך לרדוף אחרי החשק...
בגדול, כנראה שאני רוצה לחיות, אבל בניגוד לפעם, שזה היה כמעט בהתרסה של אני רוצה לחיות לנצח, עכשיו אני כבר יותר חושב על מתי הסוף יבוא, ואיכשהו - מתחיל להיות (קצת) מוכן לקראתו. כלומר - הבריאות כבר לא משהו (אם כי אני מנסה לטפל בה) ולמרות שאני עדיין צעיר למדיי, ושיש לי עוד המון מה לעשות בחיים, הרי שאיזשהו קו של דיכאון+השלמה עם הגורל, משנה קצת את היחס שלי לכל העניין הזה של החיים/מוות.
בגדול ובכלל - אני חושב שאיכות החיים קשורה מאוד לחשקים. ככל שיש יותר חשקים, כך יותר טוב. חשק לאוכל, לסקס, לטיולים, ליצירה - להכל. אני מאחל לעצמי לחזור ולהיות הרבה יותר חושק, וכמובן - גם לנצל את החשקים הללו ולא לדכא אותם. אני מאחל גם לכם:)

חייבים לומר מילה על דיכוי החשקים - הם לכאורה חיוניים לחיינו - בטווח הארוך, וגם הקצר לפעמים, כניעה לחשקים היא דבר מאוד לא רציונלי, משום שהיא טומנת בחובה סכנות. דוגמאות לא חסר, אבל רק כדי שהאמירה הזו לא תישאר סתומה באוויר ניתן דוגמא אחת - נגיד - לא לאכול בלי הכרה כי אנחנו עשויים למצוא את עצמנו עם מגוון מחלות מבאסות. ואת שאר הדוגמאות המרובות והמגוונות לא נפרט...
רק מה אני רוצה להגיד? - שאף אם דיכוי מסויים של חשקים הוא חיוני, הרי שצריך להיזהר מאוד מדיכוי יתר, כי אז נשארים מדוכאים...

הקיצר - נאחל שנה טובה - באגואיסטיות - לי, וכמובן - לכם, קוראי הנאמנים, הקיימים או לא, וכמובן - לכל בית ישראל/העולם וכו'.

עד הפעם הבאה,
שלכם,
עדי
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


24/08/2009 - לקראת הסוף
החופש הגדול תיכף תם, ואני חייב לציין שהוא היה מרגיע לי, מכל מיני בחינות. בחופשים קודמים לדוגמא, הייתה איזו כבדות וקושי עם הילדים, שהשנה לא הייתה - אולי הם התבגרו. מצד שני - גם ישבתי להם פחות על הראש החופש הזה. אבל מעבר לכך - החופשים האלו הטריפו אותי בעבר, כשבעצם כללו בתוכם חוסר יכולת שלי לא לבזבז את הזמן, אולי מתוך זה שהקדשתי הרבה זמן להיות בסביבה כאן של המחשב, כדי שאהיה זמין לילדים או משהו. לא יודע - השנה בכל אופן, למרות שעדיין הייתי הרבה על המחשב וכאלה - זה לא הפריע לי במיוחד. לא מעבר להפרעה הכללית שלא קשורה דווקא בחופש. אולי זה מעיד על כך שאני כבר פחות לחוץ על דברים באופן כללי, בקטע של להספיק לעשות דברים, להטביע חותם וכו' - אולי זה משהו מדוכא בעצם, ששזור בהזדקנות עצובה.
קל לי להתחבר לדיכאון שלי - מספיק שאשכב חסר מעש, או שאחשוב על משהו מדאיג - הראש הולך לשם בקלות. אף על שנדמה שהחודשים האחרונים במגמת השתפרות - הכל יחסי - הרי באפריל היה השפל הגדול, בכל זאת - נראה שהשחור ממש קרוב אליי. הגוף שלי עדיין קורץ לי שהוא מרגיש בעייתי, והמתח נבנה. הסביבה עושה רושם של מטורפת, והעבודה תובענית מאוד. כרגע אני יחסית בחופש, אבל בחודשים הקרובים הולך להיות לחץ לא נורמלי של קונצרטים, + עבודה חדשה כדי לסתום את המינוס המנופח והמתנפח. שוב - יכול להיות, וכך אני מקווה, שכל זה לטובה. נחזיק אצבעות.
אגב - היום יום הנישואים ה14 שלי. מזל טוב:)

(כותרת הפוסט אולי מורבידית אף יותר מסיכום האווירה בו)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


21/08/2009 - כנות אבודה
בעקבות הפוסט הקודם חשבתי על שני דברים. האחד הוא שאולי באמת הגיע הזמן להשתנות (זה בטח לא יקרה עכשיו, אבל ניצני מחשבה בסוף מתגלגלים) ולכתוב רק פוסטים מושקעים, עם טיוטה והכל, ולא מתבכיינים ובקודים. השני היה שאולי אפשר להיעזר בגוגלטרנסלטור כדי להשמיש פוסטים שאני רוצה שיהיו גם בעברית וגם באנגלית. צריך לבדוק את זה.
בלי קשר ישיר, אך עם קשר עקיף (תמיד עלתה בי המחשבה מה כדאי לכתוב בהתחשב במי שעלול/עשוי לקרוא) חשבתי אולי לכתוב כאן על כמה התנסויות עם בנות המין השני שהיו לי לאחרונה שהיה בינהן קו מנחה. ת'כלס, אני שומר על מערכת יחסים מונוגומית. למה? - זה לא נושא הפוסט. מה שכן - אין ספק שעולם הדמיון שלי רחב, ואני מרשה לעצמי לשים את הגבול במעשים, כלומר - בלא מעשים, ובכל מה שקורה במציאות, לי אישית אין בעייה שיתלווה לזה רובד סמוי שקיים במוחי של פנטזיה. שלוש נשים שפגשתי פחות או יותר באותה סביבה, ושניסיתי לפתח איתן קשרי חברות, דחו אותי על הרקע הזה. איכשהו, הרגשתי שהן מוכרחות להתעמת עם הנושא, ולאחר התשובות הכנות שלי, הן בחרו להתרחק, ולסתום את הגולל על קשר בינינו כמעט מכל סוג. נכון לכרגע, זאת אומרת. מי יותר, מי פחות, ואינשאללה - שזה לא יסתיים כאן...
עכשיו, אני יכול להעלות כל מיני השערות לגבי למה זה קרה, ולפתח תיאוריות שונות אני לא אעשה זאת כעת - וודאי שלא בהרחבה, אבל אולי בקצרה כמה מן הדברים הבולטים שעלו לי כהרהורים בנושא.
אחד מהם היה שאולי אני כנה מדי בצורה שעוברת את הגבול
השני היה שאולי הן כנות מדי כדי לעמוד בגבולות שאין להן חפץ בהם - לפחות לא בהקשרי.
יכול להיות עוד, כמובן - זה כאמור רק שמץ הבולטים

טוב, בכל מקרה - לא אפתח יותר כעת, ולו משום שאני עייף, ואני הולך לנסות לעשות סיבוב במיטה. ביי בינתיים, אם כך.
שלכם,
כנה מוחלט
(;)
נ.ב - צריך קריצה בכלל? חוצמזה - בכל מקרה אומרים כן, לא כנה. לא? לא שזה משנה אם התוכן חזק ואמיתי מספיק. טוב, אולי כדאי שאפסיק להרוס את הפוסט האלוהי הזה ואשחרר. רואים - זו בדיוק הציניות המתבכיינת שדיברתי בגנותה, אם כי אולי ראוי לשבח אותה בכלל - לכו תדעו
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


18/08/2009 - מנת ארסבלוגיטיקה נוספת
יש לי הרגשה שבבלוג שלי באנגלית, בוודאי בזמן האחרון, אני טיפה יותר פוליטי מאשר כאן. לא שבלוג זה חף מהרהורים ברומם של הקרביים של העולם. אניווי - גם מי שיקרא בכל המקומות לא יוכל לקבל תמונה שלמה על המחשבות שלי, ובמילא - לא ברור מה הן שוות, או עד כמה אני מיטיב לנסח אותן. כלומר, מספיק כבר עם ההלקאה העצמית - זה מתחיל לשעמם - אבל זאת פשוט נקודת המוצא.
למה אני מספר לכם את זה? כי עדיין אני מרגיש שיש לי הרבה מה לספר, או ליתר דיוק - הרבה על מה להגיב, וזה בלי קשר לערך של ההבעה שלי. ההספק לא מספק, ויש לי מעט פנאי, ואני תזזיתי בין פה לשם לאבדון.
בכל אופן - נראה לי שכרגע אשאיר את הפוסט חסר , ונראה - אולי נכתוב אח"כ פה, אולי שם, אולי בשניהם, אולי לא בכלל.
מה שאני אוהב בבלוגים הנוכחיים שלי הוא שהם הרבה יותר ספונטניים - אני מתייחס אליהם באופן הרבה פחות רשמי ומחייב - כן, פעם הייתי יותר "גרוע" מהבחינות הללו. אם כי תמיד הייתי אינטואיטיבי למדי. שלא לדבר על חסר טיוטה. אבל אתם כבר יודעים את כל זה. בכל מקרה - אני מניח שיש לזה צדדים חיוביים וצדדים שליליים, אבל בכל מקרה - אני מרוצה מהההרגשה של תהליך אישי שאני עובר בכתיבה.

טוב, זהו. את שאר המחשבות והטופיקים נשאיר להסתחרר ולהתבלגן עוד קצת בראש טרם יישפכו אולי אל המקלדת (או שמא לדף)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


12/08/2009 - בריאות
אבא שלי דולף. כל הזמן רמת ההמוגלובין יורדת. חודשים לא מצאו מה הסיבה, למרות ששלחו אותו לכל מיני בדיקות. בסוף הוא כבר הגיע למצב שמדי כמה שבועות הוא צריך לקבל עירוי. היום הוא עשה בדיקה באופן פרטי. בדיקה שגם במערכת הציבורית היו שולחים אותו לעשות עוד כמה שבועות, אחרי לחץ, ושבמילא הביטוח יחזיר כנראה את ערכה. מצאו בבדיקה את מקור הדליפה, ונקווה שהטיפול המוצע יהיה מוצלח ויהווה את סוף הסיפור. ואני שואל - לא חמורים? עזבו שככה מטרטרים בנאדם בלי טיפת אנושיות או סימפטיה ואמפתיה. עזבו שהבדיקות הלא מעטות שהוא כבר עבר היו די חסרות תוחלת, והרופאים יודעים את זה. עזבו שהרופאים מתנהגים כמו פקידים ראש הכי קטן אפילו הם מחזיקי תואר פרופסור. סופו של יום, כמו בדוגמאות רבות במערכת הרפואה - מדובר כאן בבזבוז משווע - תחשבו כמה הבדיקות והאשפוזים המיותרים עלו. למה למרוח? למה לא למצות את העניינם? + כמובן, שזה שהמחלה ממשיכה בינתיים להתפתח רק מסבך את העניינים עוד יותר, מה שעשוי לדרוש טיפולים יותר יקרים. טוב, ובואו נגיע לנקודה החשובה באמת - מדובר כאן בהחרפה פוטנציאלית משמעותית של הסיכון בשל כל הגררת הזו. חייבים לשנות את סדרי העדיפות במערכת, ואת צורת התנהלותה. ורק התחלתי.. כי רק דנתי בדוגמא... יש לי כ"כ הרבה מה לומר בנושא, ואני אפילו לא מכיר את הנושא על בוריו מכל בחינה. אבל מה שבטוח - צריך הרבה יותר מטפלים וטיפולים, צריך הרבה פחות אוטומטיות והרבה יותר מחשבה, צריך הרבה יותר אמפתיות, צריך הרבה יותר שיקול דעת. אוף - איפה לגמור? ....

ואני - לא בריאותי במיוחד בעצמי. התחושות הפיזיות המוזרות שלי לא נעלמות לגמרי. בטח יש לי כולסטרול שאני צריך להיפטר ממנו, ולא ברור לי מה קורה עם הלב שלי שמרגיש לפעמים מוזר, או עם הדם שלי שמרגיש לפעמים "יבש", או עם כאבי ראש קטנים, או שרירים תפוסים, או עם כל מיני תופעות בגוף שלי שאומרות לי שאני כבר לא מתפקד במיטבי. המשך יבוא...




נ.ב - הרופא הפרטי, באופן סטנדרטי, היה על הדרך ממוקד ברווח החומרי. פשוט מדהים כמה הכסף השתלט עלינו. אבל זה באמת נושא לפוסט אחר
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


12/08/2009 - נושאים שהייתי כותב עליהם יותר בהרחבה במציאות משיקה
מישהי סיפרה לי לא מזמן שהיא רוצה להספיק להגיע למזרח לפני שלא יהיו יותר טיסות כי הנפט יגמר.
אומנם, האפוקליפטה בפתח - יש טענות מבוססות ששוק הנפט מראה סימנים של עצור תהום. יחד עם זאת - אני מתקשה להאמין שהוא יגמר בבום. אבל כן - סביר להניח שההשקעות המרובות בו צריכות להעלות תמיהה מצד אחד, על רקע התחזיות הפסימיות הידועות לציבור, ומצד שני - טכנולוגיות לאנרגיה חדשה קורמות עור וגידים. ובכל זאת - משברים באים. השאלה היא רק אם יהיה קטסטרופלי. אגב - אולי זאת הסיבה שלא טורחים יותר מדי מהר ובהיסטריה בנושא של צמצום פליטות גזי החממה? - שיודעים שבמילא הנפט יגמר בקרוב. ואז מה כל הקטע בנסיון להיות ירוקים. אולי רק לדחות טיפה את הקץ? לתת אוויר לנשימה עד שכל השאר יבשיל? ומצד שני - עדיין מדברים על כך שתהליך ההפשרה של הקרחונים או כל שאר מה שקשור בהתחממות כדור הארץ, עשוי להגיע בקרוב (או שכבר הגיע?) לנקודת האל-חזור. ואני תוהה, קונספרטיבית לייק, מה רמת התיחכומיישן של הממשלות בעניין? אגב - סביר שלא יותר מדיי. ובכל זאת - הכל אפשרי. ייתכן שאנו במסיבה של סוף העולם, וייתכן שאנחנו סתם בגל היסטריה. ייתכן שבכלל הכל סבבה, וייתכן שעולם כמנהגו נוהג. אם כי מנהגו תמיד לובש פנים חדשות, וכולל גם הכחדות המוניות וסביבות עוינות הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים... עוינות עד כדי הכחדתנו...
בכל מקרה - אנחנו לא יודעי כל. רחוק מכך. כך שנדונו להיות במתח רק אם לשם אנחנו מובלים/מובילים. מה שכן - אני מדבר הרבה על אחריות, אבל אני פשוט תוהה עד כמה כל העניין משמעותי. לדוגמה - אם הנפט תיכף יגמר - האם זה משנה אם אפעיל את כל מכשירי החשמל בבית (כן, אני יודע שמדובר בפחם, ושממנו לא חסר, אבל ברמת האנלוגיה)? האם הנזירים שבינינו באמת עושים שינוי? האם כדאי להביא כמה שיותר ילדים שישרדו את הקטסטרופה הממשמשת ובאה ויעבירו את הגנים הפרימיטיביים שלי? או לגלות אחריות ולא להביא ילדים כדי שיהיה קל יותר לנהל את העולם? האם שווה בכלל להתעסק בשאלות כבדות המשקל הללו?
בכל מקרה - גם אם יגמרו הטיסות על הדלק - סביר שיהיה אפשר להגיע למזרח. נגיד - בספינת מפרשים.
יצאתי מבולבל יותר ממבלבל או להיפך?


• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


3/08/2009 - אסקפיזם (מבולבל)
לתוהים מה מוביל לפרץ, ו/או מה מקור ההשראה. יצאתי לכזה: http://lakatim.tvuna.org/
ועוד כמה מנות קטנות מבקשות להתגנב.
יום של יצירתיות היום. התאוששות. חזרה לנורמה הלא כ"כ מושכת. לא מה שקורה במדינה/עולם - לפחות לא איפה שאני רגיל להתעניין - חדשות וכאלה - בעיקר אפוקליפטיות שמאלניות אלטרנטיביות - מחק ת'מיותר/מצא את החיבור. (וצריך להיאמר - גם לא אצלי בפרטי)
*תמיד מוקף בקיצוניים, או שאולי כולנו כאלה.
/הבעייה היא שאני רוצה ליצור דברים מנומקים, ויוצאת לי שירה מגומגמת, אם כי יש לקוות שנסוכה בה ההשראה והיא מעבר לפלוץ.
הרבה על מה להגיב. הרבה עם מה להזדהות. הרבה דיעות ברמת גיבוש לא מביישת יחסית לממוצע. ונדמה שכולם מסביב באסקפיזם מטורף, נטפלים לזוטות. ואני צריך קצת מרגוע. בעצם - נראה שכולם צריכים.
ושוב לא יצקתי את התוכן. נתנחם בכך שיתכן שהכלי אמנותי מספיק כדי להיות בר צידוק, ונתאבל בשקט על עוד פוסט חשוב מפוספס שהיה אמור לשנות את העולם כבמטה קסם



כבר אין טעם להיכנס לקונקרטיקה בפוסט הנוכחי... שאתחיל לכתוב עוד אחד? או שאולי כדאי לנחש ניחוש מושכל של בנאדם שהשכלתו מוטלת בספק, ולעזוב. לחזור כשאהיה בטוח שזה ינוסח ביותר ממשפטים חצי סתומים ומעטים מדי. הבעייה שהנסיון מוכיח שזה לא קורה. אני כותב יותר מדי ארסבלוגיטית כנראה. ואין סקיצות לעולם.
ובכל זאת - השם גלעד שליט מרחף לי בראש כדוגמא. כי יש לי מה לומר בנושא. כן, אולי קצת מגומגם, אולי קצת מורכב ומתלבט, אבל כן - גם אני ניסחתי לעצמי עמדה כמה וכמה פעמים. ואם אתם מתעניינים בנקודת המוצא, למרות שמסקנה סופית לא קיימת - ואולי אין טעם בהתחשב בהיפותטיקה הכרוכה - הרי שאני סבור שחייל אחד שבוי עדיף על הרבה אנשים מתים* - בשני הצדדים. ביחד, ולחוד. אבל אני גם חושב שמוסרית היה צריך לסגור את זה מזמן. בערך ביום הראשון למעשה. כך אני הייתי עושה. כך כתבתי כבר אז. אולי כמעט אין טעם לחזור על כך - אפשר למצוא את כתביי.. אבל הנקודה היא שהקמפיין שעשו לו, ראוי ככל שיהיה, בין אם דעתכם קרובה לדעתי, או שונה ממנה, ושהביא אותו להיות נושא כ"כ מרכזי, בא לטעמי בהכרח על חשבון דברים אחרים חשובים יותר, ובקצרה - מעוות לנו את הפרופורציות.
זהו, נגעתי בנקודות העיקריות של הנושא.
(במקור אני אמור להרחיב יותר כאן, ועוד לא דברנו על שאר הנושאים שפוסט האסקפיזם הנוכחי רצה לטפל בהם...)




(ואם כבר בארסבלוגיטיקה עסקינן - שוב המחשבות - למי זה מיועד, כתביי? מי יקרא? (מישהו כבר קורא?) במי להתחשב כשאני כותב (שואף להיות פתוח וכנה...). בעיקר על רקע שאיפה להפנות לכאן אנשים באופן יותר אקטיבי מאזכור של קיומו של הבלוג שמעט מוחבא...)



בכל אופן - אם נחזור לרגע למה שהיה בהתחלה - אתמול על שפת הנחל מיניאטורה לחלילית אלט וצ'מבלו שחשבתי לקרוא לה זרם. היום שרבוטים של כמה דקות שדווקא גם יצאו מעניינים. כנראה שיש משהו באינסטנס בהקשר של האמנות שלי. אם כי - לפעמים זה מאכזב גם בטווח הרחוק. אם כי עריכה יכולה לנטרל...

והקטע הוא שלו היה המשך אינטרנטי כבר היום לטיול (מה שצפוי לקחת אולי כמה ימים עד שיתחיל להתגבש), ייתכן מאוד שמה שאני כותב היום בכלל לא היה נכתב. (סביר, למעשה. ולו רק בשל תוצא הפרפר וכאלה) אבל, אולי תהיה חפיפה מסויימת במסרים ו/או בקהל...





* (הזה של המתים) - ויש השפעות נוספות כמובן. מטאפוריות יותר, שאפשר להצמיד אולי גם לדיעה שמנגד. שוב - העניין הוא הכמויות של האנשים שזה משפיע עליהם. ולא ארחיב כרגע - אם למישהו לא ברור בכלל למה אני רומז נפתח את זה. אבל כיוונים של הגבלות פיזיות וצלקות נפשיות שנגרמים בשל הסכסוך שיש לו כאן עוקץ (כ/)למשל. ולא - שלא יהיה ספק - אני מאשים גם ת'צד השני בחמוריות פושעת. וזו האשמה חמורה וגורפת!
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


3/08/2009 - סעיפונים
הסנדלר הולך יחף. ויחף זה לא בהכרח רע.
המוזיקאי לא יכול לחוות את מה שמי שלא. בכלל - זה נכון לכל פעולה שכל אחד מאיתנו עושה. אנחנו יכולים ללמוד את האפקט שלה על הסביבה, אבל לא להיות שם במקומה. זו דרכו של עולם. ובכל זאת - לעולם יש כמה דרכים, אז זה לא יהיה רע לנסות לשאוף לדרך אחרת שיותר תמצא חן בעינינו/תהיה מועילה וטובה להשקפתנו וכיו"ב.
היא אמרה לי שאמרו לה לחייך במודע, ושתהיה לזה השפעה טובה. אני לא ארחיב בדיוק בעניינה, רק אציין לאן זה חיבר אותי - אני זוכר שראיתי את החיוך שלה (אחת אחרת, כמובן:) בחטיבה, והחלטתי שהוא כל כך מקסים אותי, שאני חייב ללמוד לחייך קצת אל העולם, כדי לתרום לו קסם;) (או כדי שבנות ימשכו אליי;)
בכל אופן - הלכתי עם חיוך מלאכותי מרוח בכל הזדמנות. מה שנדבק לי זה חיוך מלאכותי, שאני לא בטוח שעד היום נפטרתי ממנו, למרות שהרבה אנשים דווקא אוהבים שאני מחייך את החיוך שלי, גם כשאני מרגיש שהוא דבילי, ושלא בא מהשורש הנכון... בכל אופן - צריך להיזהר עם עניינים כאלה. ועדיין - מאוד מחפש את החיוך - אצלי, ואצל אחרים
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


3/08/2009 - נא
המחשבות עוד לא מוכנות. כמו גם התירס שנקטף ולא בושל. וזה עדיין טוב ומרווה את הנפש. האם כך יהיו גם המחשבות?
כל כך קל לצאת לטבע ולהתחבר עם אנשים. פתאום יש לך כמעט כל מה שאתה צריך. פתאום הרגשת הסיפוק מאוד נוכחת.
ובעולם הרגיל... כה רב המרחק. מייאש, אם כי יש עידוד מסוים בידיעה שעדיין - הדברים האחרים נגישים. לפחות בינתיים, לפחות לבינתיים...

אמר לי האיש מה יקרה לליבו הייתה לו נגינתי. הוא לא היחיד - הרבה אומרים. אבל משהו באיך שהוא אמר את זה ו/או באווירה מסביב ו/או בו ו/או בהתעקשות שלו ובהתעמקות שלו - משהו חלחל מעבר לנורמה. והנקודה היא שבזכות ההכרה בכך שיש איזושהי נורמה - שאנשים ניגשים ואומרים - פעמים רבות בלי שמץ היכרות מוקדמת - נגיד - ראו אותי עכשיו על הבמה ונגשו מאחורי הקלעים. והתחלתי להשיב שבסה"כ עשיתי את הרוטינה. מה רב הפער...
אבל אני צריך ללמוד להוקיר את מה שיש לי לתת. ואם אפשר להגניב משאלה - שזה
יעשה לי את זה גם...
ובמאמר מוסגר (עם הקשר) - אכן, יתכן שזו תכליתה של מצוינות. זו תכליתה של ההתמחות האנושית. החוויה הבונה, המטפחת, המסורת. דוגמא אחרת - הטבח שמביא לנו הנאה ע"י שילוב של מרכיבים מכל העולם, ואמצעי קצה נוספים. סתם - חומר למחשבה. יש לי בראש כמה אנשי מחנה שלא בהכרח (לכאורה - אבל למה אני שיפוטי או מתנשא) יאהבו לשמוע את זה. אבל, כמו שכבר כתבתי לאחרונה - העתיד במילא לוט בערפל, ואני שוב מסתעף ומבלבל:)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


28/07/2009 - להקת מועדון הלבבות השבורים של סמל פלפל
אכן גאוניות.
ארבעת המופלאים.
נתקלתי בהם ממש לראשונה דרך נגינה אינטנסיבית בטיול הראשון שלי בחוג סיור בכיתה י' עם דן צפורי. ההשפעה של דן, חבר קרוב, מוזיקאי עשיר, ובנאדם עמוק, ובכלל - לא חסרים סופרלטיבים להדביק עליו, ניכרה וניכרת עד היום. יש לו, מטבע הדברים, השפעה חזקה בחיי.
הרבה דברים אני זוכר שהוא אמר על הביטלס. הרמונויות קוליות מופלאות, למשל. אכן.
מופת לכתיבת שירי פופ. אכן. השירה מקדימה, והתופים קצת אחריה. אכן. (אצלו בהפקות הרבה פעמים השירה קצת נחבאת דווקא)
בכל אופן, אחרי הטיול, בו חרשנו את כל שירי הביטלס שדן הכיר דרך ספר תווים שהוא הביא, לקחתי מחבר שהיה לו את כל הקלטות שלהם ושכפלתי. חרשתי אותן גם. אח"כ כשלמדתי גיטרה נעזרתי רבות בספר שנזכר לעיל. אחר כך באיזה שלב לקחתי מחבר אחר דיסקים, אבל מפה לשם ההקלטות נעלמו מהאוסף שלי, ונשארתי במשך שנים ארוכות מאוד - בערך חצי מחיי, רק עם זכרונות.

להוריד מהאינטרנט היה משהו שנמנעתי ממנו בהתחלה עקרונית, מה שקצת מוזר, אם נזכור שלהעתיק קלטות לא הייתה לי בעייה. גם לא תווים. ולא רק לי - בזמנו גם כשהייתי קונה קלטת בחנות, הרבה פעמים היא הייתה קלטת שבעל החנות יצר... כלומר - בלי זכויות יוצרים. הפיראטיות אינה עניין חדש. וכן - יש לי הרבה מה לטעון בעניין, אבל אני קצת סוטה מהנושא, אז נשאיר זאת להזדמנות אחרת. הנושא הוא הביטלס. למרות שעקרונית לא התנגדתי כעת כבר כמה שנים להורדות לא חוקיות מהאינטרנט, מעשית לא עשיתי את זה. גם כי לא ידעתי איך, גם כי בכל זאת - יש חשש מתביעות - בכל זאת - האינטרנט חשוף... בנוסף, וביחוד בהתחשב בכך שיש לי מערכת שמע איכותית ביותר, לא רציתי mp3ים. מכל מקום - זמן ההבשלה הארוך תם, וכל הקצוות (חוץ מהחשיפה) סגורים, ואני כעת מתחיל להחזיר לעצמי קצת מטובו של העולם שנמנע ממני.
ראשונים הורדתי את כל כתבי הביטלס. עוד טרם הספקתי לצרוב את הכל, אבל כבר התחלתי לשמוע. האלבומים הראשונים - מלא שירים, כמעט ללא וירטואוזיות מופגנת, מדי פעם יוצאים מהקצב כמו שזכרתי (תמיד שימש לי דוגמת תירוץ:), אבל באופן חינני וטבעי שכאילו אומר - וואללה מושלם. הרמוניות קוליות בטונה, ויפיפיות. מלא סאונדים רעננים ותפקידים קטנים משובבי לב. בכלל - הוירטואוזיות ניכרת בכתיבה המושלמת הקלילה השופעת, והאיכותית. כמו מוצארט. כנ"ל הביצוע. וגם הטקסטים - מלאים שנינויות. כבר אז שמתי לב, אבל עכשיו האנגלית שלי כבר משופרת בכמה רמות..
ואז הגיע רובר סול, וריבולבר. ושומעים את ההתפתחות בסאונד, החשיפה לעולמות חדשים - בדיוק כמו שכולם כתבו תמיד, ושלא לגמרי שמתי לב. עכשיו התבגרתי, והחכמתי, ויש לי פרספקטיבה, והתהליך פשוט מרתק.
ואז שמעתי אתמול בלילה את סרג'נט פפר. גאונות צרופה. המהפיכה נשמעת בכל עוזה. הצלילים המכושפים, האקספרימנטליות שבפרונט, ולא מוחבאת אפילו קצת, הטקסטים הביזאריים, כולל היא עוזבת ת'בית הנוקב (כבר אז חשבתי שזה נוקב, אבל אתמול זה שוב חדר לי בבטן ועשה אותי עצוב. בקיצור - אלבום גאונות מופתי, ובייחוד לאור כל ההיסטוריה שמעשירה אותו. כיף לי!
מצפה להמשך...


ואם הפוסט הזה לא יצא מספיק מחמיא ומעריץ, זו אשמתי בלבד. וכן - אולי גם הענין הזה של אווירה נכונה כשכותבים את הפוסט, שקצת ברחה לי...
בכל אופן - יצא מפוזר, כרגיל. אבל זה רק רמז לעתיד לבוא;)

• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


25/07/2009 - מספר
מזמן לא כתבתי.
טוב, אולי לא כ"כ מזמן, אבל יחסית - קצת יותר מהממוצע כמדומני. ודווקא היו לי לא מעט שברי פוסטים שהתרוצצו בראש במהלך התקופונת הזאת - מה שלא תמיד קורה. אם כי - הסיבה העיקרית שלא כתבתי היא שלא היה לי את הפנאי המתאים לכך, ואני זוכר גם מהעבר שהרבה פעמים כשעסוקים שברי פוסטים מופלאים צצים בראש ונמוגים לבית הקברות הגדול למחשבות.
חשבתי לכתוב על ירוק לא מעט הרהורים, וגם על מזון. וגם על עוד כמה דברים. לדוגמה - על מה שאני מכנה ארס-בלוגיטיקה. (על משקל ארספוטיקה)
אניווי - זה מעניין לכתוב בלוג אנונימי למחצה. כלומר - השם שלי עדיין כאן, אבל קוראים, ככל הידוע לי, אין. כמובן - אני יכול לנסות להשיג סטטיסטיקות על מנת לאמת/להפריך את ההנחה הלזית, אך אין בכך צורך בינתים.

הרבה חשבתי בימי חלדי על כתיבת ספר. אני מניח בד"כ שהספר יכתב בחלקים קצרים - בערך בזמן ובכמות שלוקח לי לכתוב פוסטים. אולי הבלוג הזה יהיה בסיס לספר? (אני מניח שהוא יצטרך עריכה לשם כך)
אחד הרעיונות ששורצים אצלי הרבה קשור לסיצואציות מוטרפות שעולות לי. העניין שהן מנוסחות בראש שלי במשפט-שניים. אבל עדיין - אפשר לעשות מהן סיפור. אולי הסיפור צריך להתפתח מעצמו. אבל אם אטרח לרשום את המשפט-שניים, לפחות יהיה לי בסיס מוצק.
אני זוכר שכשקראתי את הספר המוות והפינגווין הייתה לי תחושה שגם הוא נכתב ככה - פרק ביום. בלי לתכנן עלילה מראש. אבל זה לא אומר שככה זה באמת היה.

טוב, בכל אופן - את הפוסט הזה אסיים כעת, אבל ייתכן מאוד שבקרוב יהיה כאן אחד נוסף, ואולי אפילו כזה שיתחבר לנוכחי באופן ישיר.

ביי ביי בינתים קוראים עלומים.

שלכם,
אני
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


6/07/2009 - פלאיירים
פלאיירים 1:
אני די גמור. הגוף שלי מותש אחרי מאמץ גדול למדי אתמול. כבר מזמן לא התאמצתי כ"כ. כלומר - כן, מדי פעם בטיול יש איזו עלייה קילר, אבל אתמול העסק הזה נמשך כמה וכמה שעות. הלכתי לחלק פלאיירים. יום ראשון בעבודה. מהסוג שתולים על דלתות, מה שאומר - המון מדרגות. בכל מקרה - הרגליים עבדו שעות ארוכות, וכמובן - גם צריך לסחוב את כל הפלאיירים הללו. הזעתי רבות. דווקא השעות הראשונות לא היו כ"כ נוראות. אפילו נחמדות. לא יודע מה קרה בדיוק שבאמצע היום בערך זה פשוט נהפך לסיוט פיזי. אם הייתי גומר אחרי חצי יום, סביר להניח שהייתי יוצא בתחושה נחמדה מהבחינה הפיזית. בכל אופן - הגוף שלי צריך להתאושש. מה גם שלא ישנתי טוב בלילות האחרונים, ואני בהחלט משייך את זה גם לזה. בכל אופן - מעניין איך תהיה הפעם הבאה, אם תהיה. אחרי הכל - אחד הפלוסים שקיוויתי להרוויח בעבודה הזו היה כושר...

פלאיירים 2:
הרבה אנשים עיקמו את האף, ובכמה בניינים לא נתנו לי להיכנס. האמת - גם אני שונא פלאיירים, ואלו שעל הדלתות מושכים תשומת לב מיוחדת, כפי שהם אמורים, ולכן אולי גם מעצבנים במיוחד.
כשגרתי בהולנד היה שם חוק שאפשר לשים דואר פרסומי רק למי שחפץ בכך. על כל תיבות הדואר הייתה מדבקה של כן רוצה/לא רוצה. לטעמי צריך חוק כזה גם בארץ. בכל אופן - זה די דבילי מצד דיירים לא להכניס אותך, כשבמרבית המקרים השכן יכניס אותך - סתם מעכבים את העובד המסכן. בנוסף, ואני אומנם לא עשיתי את זה אתמול, אבל אני יודע מעבודה קודמת - הרבה מהדלתות של האינטרקומים קצת מעוקמות. זה משום שבמשיכה חזקה ונחושה אפשר לפתוח אותן...

פלאיירים 3:
אז בהמשך לכך - אני חושב שזו עבודה בזויה ורעה מההיבט הסביבתי. מפגע של ממש. ראשית - זה מטריד את הדיירים - צריך לצלצל להם שיפתחו את הדלת. לפחות במקרה אחד מישהו התלונן שהערתי אותו. בנוסף, כמויות הזבל הן בלתי נתפסות. חבל. המגמה של העולם צריכה להיות לחיסכון במשאבים. קודם כל, כמובן, חושבים על הפלאיירים - כל כך הרבה נייר שנזרק. מעניין איזה אחוז מהפלאיירים באמת מעניין את האנשים. מה שבטוח - אחוז גדול מהאנשים לא מתעניין, מה שמחזיר אותי לסעיף הקודם. בכל מקרה - גם אם זה משתלם לבעלי העסקים, הרי שיש דרכים ירוקות יותר לפרסם. לדוגמא - וזה רעיון בתולי - אפשר ליצור מערכת פרסום אלקטרונית למעוניינים. כלומר - אני לא אומר שצריך ספאם, למרות שאלקטרוני ודאי עדיף, אלא שניתן לעשות מערכת אלקטרונית למעוניינים.
בכל אופן - מעבר לנייר - גם הדפוס מזהם, גם השינוע של הפלאיירים ושל העובדים, גם כל החשמל מסביב, החל מהכמעט אפסי של האינטרקום, דרך האורות בחדרי המדרגות, וכמובן - המעליות.
מעבר לכך - הפלאיירים נועדו ברובם לקדם את תרבות הצריכה המזהמת והמיותרת שלנו. אנחנו הורסים את כדור הארץ, ומשעבדים את חייהם של כ"כ הרבה אנשים שכרוכים בחובה לבצע עבודות מיותרות ע"מ להתפרנס. ואני לא מדבר רק על מחלקי הפלאיירים - אני מדבר גם על המוכרים בחנויות, אנשי הפרסום והעיצוב, המחסנאים, המשנעים, היצרנים... כ"כ הרבה עבודה שחורה בשביל זבל. זבל בכל כך הרבה מובנים

פלאיירים 4:
זה לא שאני חייב להשתתף בזה. מצבי הכלכלי אומנם לא טוב, ואני צריך פרנסה, אבל אני יכול לשרוד גם בלי העבודה הזו. אני מעדיף לעבוד במשהו שמביא תועלת. אני מעדיף אגב שככה יעשו כולם. ושוב - לא שאני לא יכול לראות איך העבודה הזאת תורמת למישהו, אבל מה שפירטתי לעיל די מבהיר את כיוון המחשבה הכללי שלי בעניין.
בד"כ אני עוסק בעבודה שיותר מביאה תועלת - מוזיקה. מדהים אותי שהרבה אנשים חושבים שאם כבר - מה שאני עוסק בו הוא מותרות/לא מקצוע רציני וחשוב וכו'. מדהים. מראה מישהו? (טוב - לזה הבלוג נועד...) כלומר - זה עוד בלי להיכנס לשאלה המעניינת בפני עצמה אם מקצועות קצה כמו זנות או סחר בסמים הם בזויים - בטח בהשוואה. לי יש איזושהי דיעה בעניין, אבל אני אוותר להיכנס לדיון הזה כרגע, כי זה יסבך את הפוסט עד מאוד, וחוצמזה - זה לא שלא התבטאתי בנושאים אלו בעבר, וקיים סיכוי סביר שאתבטא גם בעתיד

פלאיירים 5:
דווקא היו לי לא מעט סמולטוקס עם דיירים במהלך העבודה. רובן ממש ממש קצרות, אבל חשוב לציין - רובן ממש ממש נחמדות. בעיקר עם מלא בנות המין השני שחייכו אליי לא מעט. כיף:)
בנושא של בנות אני רוצה לכתוב כמה וכמה דברים. אבל זה לא "רשמי" מחד , ומרגיש חשוף מדי מאידך. יש לי הרבה פעמים את הבעייה הזאת. אולי אפתח ביום מן הימים בלוג אנונימי בכל זאת? ולו רק בשביל לנסות איך זה מרגיש...

טוב, יש לי עוד לאן לסעף את הפוסט הזה, אבל אני מרגיש שמיציתי לכרגע.
שיהיה לכם יום נהדר, ושתרגישו שאתם עושים משהו חשוב ו/או כיפי!

שלכם
עדי


נ.ב - אני קורא את הפוסט ורואה עד כמה נושאים שחשבתי להכניס בנוסף ו/או לפתח בהקשר מצויים בו בחסר... מעניין אם זה יוביל לפוסט השלמה או מה. בקריאה שנייה זה ממש מתבקש ע"מ להרגיש שעשיתי את עבודת הבלוג כמו שצריך. השאלה היא אם למישהו, כולל לעבדכם הנאמן, יהיה אכפת בסופו של דבר...
או שאולי זו לא השאלה;)
אגב - יש משהו מאוד נחמד בזה שלהערכתי, או לידיעתי, בינתים אף אחד לא קורא כאן...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


1/07/2009 - חלום עדכני
זה נגמר כשהבנתי סופית כמה זה מופרך שמייקל יבוא לבחון אותנו. אבל הוא היה שילוב של חוסר ביטחון ופרצי פרפורמיות (וזה לא שהוא ביצע איזה להיט, או בכלל - רק הבלחות של כישרון) בדיוק כמו באימאג' שלו.
עמדתי שם עם החלילית בעוד כולם מעלים מופעים יפים מאוד ברמת הבית ספר. הוא ניגש אליי ושאל מה אנגן. שיר שלך - ביט איט, אמרתי.
הכנתי ריקוד, אבל כשהתכוננתי למופע הייתי עסוק בעיקר בלמצוא את הלבוש הלא מעניין במיוחד, אך טיפה צבעוני, ובכל מקרה רשמי, שלי. הסתבר שהמופע לא בכיתה הקטנה* שבה התקיימו השיעורים, וכך נדדתי עם הציוד, ובאיזשהו שלב הבנתי שאין לי בכלל מושג איפה הקסטה. גם לא הספקתי להתלבש**, ופתאום כולם היו שם והכל התחיל. התחוור לי שהרעיון שארקוד הוא דבילי עד מאוד, ועדיף שבאמת אנגן, אבל זה לא כאילו אני זוכר את השיר יותר מדי טוב, או יכול להתכונן על משהו מרשים באמת. נראה לי שהוא לא יקח אותי לסיבוב הופעות בעולם הבא. מה שכן - מדהים עד כמה האמנות חובה לנו. הוא השפיע עליי בעיקר בתור ילד, כשסבא שלי קנה את הקסטה. יז"ב

ובכל מקרה - זה רק מוכיח עד כמה אנו חשובים.



ולנושא אחר - אני מרגיש כמעט ימני. 150 מליון אנשים חתומים על משהו בפייסבוק שדורש להדיח את ישראל מרשימת המדינות. לא שווידאתי את זה, אבל זה באמת נורא. מה נעשה? ואיך זה לא פשוט להסביר? - אחרי הכל - איזו עוד מדינה בעולם מאויימת ככה?
ואני עדיין מאמין שאנחנו צריכים להיות אנושיים מצידנו (ויש לנו הרבה עבודה), ושהסדר מדיני צודק קרוב יותר לעמדה הפלסטינית מלשלנו, ושיש סיכוי שהוא יקדם את קץ הסכסוך, אם כי בחלק האחרון, לאור השנאה הלאומית/דתית כלפינו אני סקפטי לצערי. אחת הסיבות שאני מתנגד לכגון אלה***. ויחד עם זאת - זה לא תירוץ לא להתקדם לעבר הצדק והסיכוי. אני רק אומר שאני מודאג מהיחס כלפינו - זה הכל. וזה לא עניין של מה בכך

ולנושא אחר - מבדיקתי נראה לי שאין לי שום מחלת נפש רשמית, אם כי פסיכיאטר להוט היה וודאי חולק עליי, אך בהחלט יש לי נטייה לכמה. מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות נרקסיסטית, הפרעת קשב - לכו תדעו.
כנ"ל לגבי התמכרויות. למה אני מכור - לאוכל? נשים? מוזיקה? סיגריות/קפה/אלכוהול/שאר סמים? התשובה היא כנראה לכלום, אם כי - לך תתקיים בלי שילוב של לפחות חלק....

העולם שלנו מאוד מזיק, ואנו מתנהלים בו בכמעט אין ברירה. אבל יש לשאוף לשנות אותו ללא מזיק ברובו. אחרי הכל - יש לנו הכוח הקולקטיבי לעשות את זה, וגם אם ליחיד אין כמעט סיכוי, הרי שהקולקטיב מורכב מיחידים, ולאט לאט יש סיכוי. בינתיים, כאמור, יש לזכור טו טייק איט איזי - בלי לסתור את מה שאפשר ורצוי לעשות. זה הוא החלום העדכני



*נו, כדרכם של חלומות, תיאורים, ובטח השידוך ביניהם - אי דיוקים שזורים. הכל למען הזרימה הספרותית. במקרה הזה למשל צ"ל כיתה לא ממש קטנה - כמעט בגודל של איפה שזה בסוף היה, רק שהראשונה יותר דמתה לחדר מחול, מרובעת עם עמודים ומראות בקומת הכניסה, והלוקיישן השני נראה יותר כמו אולם ספורט מוארך במרתף עם פרקט חום כהה
** וכאן צריך להבהיר שאין הכוונה שהייתי ערום, גם אם זה יותר מפתה ככה, אלא שפשוט לא הספקתי להחליף בגדים. לפחות לא את כולם. אני לא באמת זוכר. נדמה לי שהיה מדובר במכנסיים שחורים שהיו עליי בכל מקרה, וחולצה ירוקה א' שהיה צריך להחליף לחולצה ירוקה ב'. אולי היו לי גם נעלי בלט
***לאומיות ודתיות - לא סיום צודק של סכסוכים וכאלה. בכלל - הרבה פעמים לכאורה נדרשות הבהרות, אבל בד"כ במקום כוכביות אני מאתגר את לסמוך עליכם...




נ.ב - אני מתחיל להיות מרוצה מהכתיבה שלי כאן
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


30/06/2009 - שיר לך
עושה לוליינות כשאני פוסע בין האסור והמותר, בין הריגוש והבטיחות דמוית הניוון

הרבה זמן הכתרתי עצמי כלא מתמכר.
ואכן, כך נדמה היה כשחמקתי מהקונוונציות
ואולם, בין ההגדרות, אולי המצב לא ורוד
אך טבעי
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


28/06/2009 - טרמפים וקיימות
למרות שהכותרת מעלה לי אסוציאציה של קשר מיידי מובהק, דווקא הכוונה שלי היא לשלב באופן לא מחייב. העניין הוא שחשבתי לעצמי שסיפורי הטרמפים שלי שווים דיסקוס, וכמו כן גם כמה מחשבות על קיימות עשויות ליצור פוסט, אז במקום להתחרות - נשלב:

ביום שישי האחרון, בעוד אני עוצר ליד הבנק להפקיד מעטפה בתיבת שירות, תופס אותי איזה סבא ושואל אותי אם אוכל לתת לו טרמפ. למה לא - עלה.
בעיניי זה תמיד מפתיע, עד כמה מחפשי הטרמפים יוזמים ומבקשים בלי בושה. לא שזה רע במיוחד, רק שלפעמים נראה לי חצוף.
יום קודם, לדוגמא, עמדתי בסתם עומס לפני כיכר - אפילו לא רמזור או משהו, כשמהצד השני של הכביש (לא היה אי תנועה) ניגש אליי גבר ושואל אותי אם אני יכול להקפיץ אותו ואת הבן שלו למסיבה בבצפר, כי הם ממש ממהרים, והאוטו שלהם נתקע. סירבתי (כי אני בעצמי הייתי באיחור למקום אחר), אבל שוב - לא יכולתי לא לתהות מצד אחד איך בנאדם מרהיב עוז ככה, במקום פשוט לחפש מונית, וב' - למה דווקא אני?
לא מזמן לקחתי איזה טרמפיסט שהתנהג קצת כמו משוגע. הוא רצה שאקח אותו לירושלים, ואפילו במעט אגרסיביות. כמובן שלא לקחתי אותו, כי הייתי בדרך מנצרת לכפר סבא!, ואז הוא עבר לנסות לשכנע אותי שלפחות אתן לו 20 ש"ח כדי לעזור לו להגיע לשם. כמובן שסירבתי גם לזה, בטענה שאין לי, מה שעקרונית נכון, כי גם כשיש לי, אני בעצם במינוס, וביחוד באותה תקופה ספרתי את השקל, אבל מכיוון אולי שזו נראתה לו דרישה פחות מופרכת מאשר להסיע אותו לירושלים, הבנאדם ממש התווכח איתי בזעם על העניין. ממש דרש שאתן לו 20 ש"ח. לכו תבינו.
לפני כמה ימים עצרתי לטרמפיסטית, שעצרה טרמפים ככה שזה קצת הפריע לתנועה. כמובן שצפרו לי, והיא העבירה ביקורת על הצופרים. בכל אופן - היא והחברה שלה נכנסו לאוטו, ומייד היא מבקשת מזגן. כאילו - הלו - הממלכה שלי... לא רק זה - מייד היא מבקשת שאחליף את המוזיקה למזרחי. מזל שלא היה לי. מזל שהנסיעה הייתה קצרה...
כשהן ירדו לא ראיתי את התיק שלי שהיה מאחורה, אז שאלתי איפה הוא. הוא היה שם, אומנם, אבל הן מייד התגוננו שהן לא לקחו כלום נשמה. כמובן - בטח נשמעתי התקפי מדיי. התנצלותי שלוחה לכן אם אתן קוראות:)
העניין הוא שמאז שלפני כמה שנים זוג טרמפיסטיות הרימו לי את הפלאפון, אני די זהיר עם הדברים שלי כשאני מעלה טרמפיסטים...


אתמול שוחחתי עם חבר קבלן בניין. שאלתי אותו אם הוא רואה קצת שינויים ירוקים בתחום. הוא אמר ששום דבר. הוא נתן לי כדוגמא את מערכת המים האפורים, שניתן להתקין בעלות של 18000 ש"ח לדירה. סכום לא גדול, אני אומר, שכקונה ודאי שהייתי שמח לשלם אותו, מתוך ידיעה שזה חסכוני לטווח הארוך, וכמובן - ירוק, ועל כן - כמעט הכרחי. אבל בפועל - אף אחד לא רוצה לשלם. בייחוד כשההחלטה צריכה להיות ברמת הבניין...
ואני התחלתי לחשוב שזה אולי משהו שהמדינה צריכה לחייב, ואולי גם לסבסד. ניגשתי וקראתי קצת בויקיפדיה על נושאים שקשורים בניהול התקציב הלאומי. אני מבין את העניין עם החוב הלאומי ואת זה שאי אפשר להתפרע ללא גבול עם ההוצאות הממשלתיות, אבל בכל מה שקשור להוצאות שצריכות להיעשות עכשיו, על מנת שהן יחסכו לנו הון עתק בעתיד, שלא לדבר על - ישפרו משמעותית את סיכויינו לשרוד, לדעתי הגישה חייבת להיות של השקעה. כמובן - הממשלה היא שליחתנו. אנחנו צריכים לראות את זה, ולהבין ולהסכין לדרך הפעולה הזו. בכל נושא - לא רק סביבתי. גם בריאותי, גם חינוכי, ועוד. כמובן - הדברים כרוכים זה בזה. גם השלום יעזור, לצורך העניין, אבל בהחלט ניתן להתחיל להתקדם גם במקביל בתחומים הנפרדים, שיש להם הרי גם השפעה הדדית, ורצוי לעשות כמה שיותר דברים מהסוג הזה. אבל מה אני, הקטן, מבין? וגם אם אני מבין - נראה שלא מקבלי ההחלטות, ולא הציבור שאמור לתמוך בהם/ן צועדים בכיוונים הללו. לא בנחישות ובמהירות על כל פנים. והזמן דוחק, כך נדמה.

כתבתי לא מזמן על כך שאין לנו מושג מה יקרה.
האם נשרוד? האם החברה בעתיד הלא כל כך רחוק תהיה דומה לחברה היום? האם המאזן המדיני הכללי בעולם יישמר? מה בעצם מאיים עלינו?
מגיפות, מלחמות, שינויים אקלימיים ועוד. והדברים כרוכים זה בזה...
סביר להניח שהאדם לא ייכחד מאוד מהר. אבל מה נעשה אם נעבור להתקיים ככמה חברות קטנות ומבודדות אי שם על הכדור עקב שואה זו או אחרת, ופתאום יבוא אסטרואיד (או משהו קוסמי קטסטרופלי אחר?)
בכל אופן - כבר כרגע, כשאנחנו בכזה אוברדראפט מבחינה סביבתית, קשה לפעמים לראות איך נוכל להמשיך לקיים את כדורהארץ בצורה שתזכיר את היום. אבל אולי באמת אין צורך. בואו נמשיך לצעוד לאחור בלב שמח. ולפחות לזה אני מתכוון:)

בכל אופן - יש לי חבר שלוקח, או לפחות לקח בעבר, כל טרמפיסט שהוא ראה, לכל מקום שאליו הוא רצה להגיע. טוב, העבודה שילמה את הדלק, וכנראה שעיתותיו היו בידו. אני לא לוקח תמיד, אבל משתדל מדי פעם. אני גם משתמש בטרמפים מדי פעם. אבל באופן כללי - אני חושב שתחבורה ציבורית צריכה להיות הרבה יותר נגישה. בכל המובנים. זה יעזור...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


26/06/2009 - כנסו, תקראו - בטח תחשבו משהו שמתכתב עם בלבול
אולי ההיילייט הפילוסופי של השבוע האחרון הגיע במפתיע כמעט מתוכנית דת שאני מזפזפ אליה מדי פעם כשיש לי סבלנות לנסות לדלות חוכמה ממחשבת ישראל, או רקע הסטורי/תרבותי מעניין, מבלי להידרש לגיבובי אמונה.
הרעיון שהציגו, שהוא בוודאי ידוע לחובבי פילוסופיה, היה הרעיון של הצעידה לאחור בזמן מבחינת ההסתכלות. כלומר - אנחנו מסתכלים בעצם על העבר ועל העבר בלבד כשאנחנו מתקדמים בזמן, כי העתיד לא ידוע לנו. כל המסקנות שלנו לגבי העתיד הן לא יותר מאשר ניחוש מושכל המתבסס על ניסיוננו האישי/קולקטיבי מהעבר.
הנבואה ניתנה לשוטים, אבל רובנו, שוטים שכמותנו, עושים יום יום, שעה שעה, תוכניות לעתיד. אנו מסתמכים על תחושות בעקבות אירועי עבר, על סיפורים, על מדע הבוחן, מנסח תאירויות, ובודק אותן באמצעות תצפיות, וכן הלאה.
בגדול, אני עוסק הרבה בקריאה להיערכות - לקדם את פני הרע, שאנחנו יכולים להסיק לגביו על סמך נסיוננו.
וזה חשוב, כי זה מצמצם את סיכויינו להינזק, אך בעצם - הכל בגדר ניחוש. המילה סטטיסטיקה קופצת לי לראש...
בכל אופן - מה זה משנה?
יכול להיות יהיה טוב, יכול להיות שיהיה רע.
מה שבטוח - אם אנחנו מודאגים עד לשד עצמותינו - רע לנו כעת.

הקיצר - המוטו החדש:
בואו ננסה לדאוג, באחריות וברציונליות, שיהיה לנו עתיד טוב, אבל נזכור שבמילא הכל פתוח, ובכל מקרה - בואו ננסה לשמור על שפיות של מצב רוח טוב והנאה כבר עכשיו. זה לא בהכרח אומר לגרום נזקים לעתיד, כמובן. הקיימות, כדוגמא יפה, טוענת כל הזמן שמה שטוב לסביבה גם טוב לנו.
מידה טובה, ולא הפרזה, היא סוג של מפתח.

כמובן - יש מליון נושאים ששווים תכנון - הרי אנחנו עומדים להצפוצץ אוכלסית אולי, או למות מגפית, או במלחמת שמד, או באסונות טבע. בואו נמשיך לחקור, כדי שנוכל לנווט את דרכנו קצת יותר טוב בצעידה אחורה אל העתיד, אבל - בד בבד - ואולי אפילו בלי קשר סיבתי ברור - בואו נדאג להווה כיפי, כי זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים באמת להיות בטוחים לגביו. שעכשיו יש לנו פוטנציאל להרגיש טוב.
כן - שוב - גם בעתיד.
לזכור להרגיש טוב. גם כשפועלים למען העתיד. להפסיק לחשוש. בסופו של דבר - הגיוני שמתישהוא נסתלק מהעולם הזה, או שיקרו לנו צרות.

אני רוצה לומר משהו שקשור קצת - תכל'ס - האושר של מסכני העולם, לא בהכרח פחות מהאושר של המערביים...

טוב, עד כאן פילוסופיה והטפה בגרוש להפעם.
שיהיה שמח!
שלכם,
עדי
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


18/06/2009 - שינויים
להרגיש בזמן אמת.
להסתכן בנפילה.
לייצר עוד טייק אוף חבוט.
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


16/06/2009 - רק רוצה לעשות לך טוב
כל המחזירים בתשובה למינהם. מה הם רוצים? רק לעשות טוב. כן, אולי יש כאן עניין של אמונה של שליחות, של מצווה, של מחוייבות, של הכרח. אבל גם פשוט רוצים לעשות טוב. זה אולי בולט יותר כמשהו טהור מחלק מהמאפיינים לעיל כשמדובר סתם באיזה משהו ניו אייג'י.
והעניין שתמיד זה נשמע תמהוני עד ביזארי. האדם מולך בד"כ לא יבין מה אתה רוצה, ואתה בסה"כ רצית לעשות לו טוב, אבל זה שאתה גילית את האור, לא אומר שיש לך סיכוי להעביר את זה הלאה.
התנסיתי בזה כ"כ הרבה פעמים משני הכיוונים. אנשים הם לא קלים לשכנוע. לפחות לא כולם, לפחות לא בכל סיטואציה. ולספר על התנסות זה רחוק מאוד מלהתנסות בפועל, אז הסיכוי להעביר חוויה משמעותית למי שלא חווה בעצמו הוא די מצומצם.

בכתיבה בבלוג, או בכלל באינטרנט, עושה רושם שאני מעביר רושם די שונה מאשר במציאות. גם זה לא דבר נדיר. נראה שבמציאות אנשים חושבים בד"כ שאני הרבה יותר נחמד מאשר באינטרנט, אבל לא תמיד. לפעמים אפילו להיפך. בקיצור - זוויות שונות, פלטפורמות שונות - הכל מוביל לחוויות ייחודיות. טוב שכך. למרות שמגניב גם כשעולמות מתעברבבים. כי כל 1 הוא עולמות ומלואם מרובים, ובהחלט אפשר להשיק כמה וכמה מהם....


הפוסט הזה הוא ללא מטרה - חשק לכתיבה זורמת שנוצל.
בכל מקרה - אסיים בשיר, שנדמה לי שעוד לא פרסמתי, וחשבתי שאולי כדאי כאן (גם הוא בלי פואנטה או כוונה אג'נדית מובהקת או משהו):

חרות ודרור

רוצה להפסיק להתאמץ ולשכון לבטח
להתענג ולהרגיש בסדר
ללא מחויבות, למשל – לרעיונות ואידיאלים

דרור עבד קשה
חרות בילתה כקלולס
דרור מצא ספייס
חרות נחנקה במשחק האבולוציה
אני רוצה להיפך

• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


13/06/2009 - שיר חדש ומעבר
אז היום, או אתמול בלילה, שחררתי שיר חדש לאוויר העולם. לא שהוא כ"כ חדש - אבל רק עכשיו הוא הגיע לשלב שהוא מנסה ללכת לרדיו וכאלה. אולי הגיע הזמן שקוראי הבלוג הזה, אם יש כאלה בכלל - אני לא משתמש בכלי סטטיסטיקה - ייחשפו לאתר שלי, שם אפשר גם לשמוע את השיר. הוא נקרא רוחות האופטימיות: virtualadi.com

ומה מעבר?
ובכן - ההופעות עברו בצורה מוצלחת, כך נדמה, אם כי עניין הז'קט בוטל, וכנראה שהוי הזה יצטרך לחכות.

חשבתי לכתוב איזה כמה מילים כתגובה שלא במקומה על משהו שמישהי - דווקא אחת שעוסקת בדו קיום ומקדמת אותו, בצורה שולית אמנם, כחלק מהקריירה שלה - אמרה לי באיזו נסיעה כשעברנו לא רחוק מאלפי מנשה. היא ציינה, שלאור העובדה שאפשר לראות משם חלקים נרחבים ממרכז (תרתי משמע) ישראל, אם זה תלוי בקול שלה - לעולם לא יחזירו את אלפי מנשה - זה פשוט מסוכן מדיי.
עכשיו, בעיני זה קצת מטומטם, וחשבתי שאולי אני אחלוק איתכם למה, למרות שזה באמת בקטנה. והסיבה היא כמובן שראינו שטילים מלבנון למשל, מסוגלים לגרום לחלקים נרחבים מהמדינה לשנות באופן ארעי את מיקומם, ובאופן דומה, אם כי פחות, ראינו תופעות כאלו גם לפני וגם אחרי (מישהו אמר מלחמת המפרץ או עופרת יצוקה?) ת'כלס - ובלי להתיימר להיות איש צבא, הטיעון הפסבודו בטחוני הזה הוא כ"כ קלוש בעיניי שאין לי בכלל ספק שלא ממש צריך להרחיב בעניין. ת'כלס - לא נראה לי שהיא יודעת מה היא סחה. סוג של טמטום בעיניי, ואני מצטער אם אני נשמע ארוגנטי או פלצן. הבעייה היא כמובן שהגברת הנכבדה ממש לא לבד...
בכל אופן - אני לא חושב שספציפית לתושבי אלפי מנשה יש מה לדאוג יותר מדיי - זו נראית לי כמו נקודה פשוטה ליישוב מחלוקת טריטוריאלית. בכללי - אני חושב שלא הכמה קילומטרים הללו הם אלו שחיוניים לבטחוננו. הרתעה, עדיפות צבאית ברורה ובעיקר - שלום, יעשו את העבודה. אמן שכבר יגיע לכאן שלום כזה. נכון שזה לא תלוי אך ורק בנו, אולם בהחלט ניתן לטעון שאנו יכולים לעשות הרבה יותר כדי לצעוד לעברו מבחינתנו. לא חסר על מה להתפשר מבחינתנו, ואיפה להיות קצת יותר צודקים מבחינתנו לטובתם, למענם (בניגוד בולט למצב כיום), ובסופו של דבר - בשבילנו.
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


8/06/2009 - ז'קט
יש לי קולגה שאמרה לי לא מזמן שהיא בקריירה שלה כבר השיגה את כל מה שאפשר להשיג. היא השיגה הרבה יותר ממני כנגנית חלילית - באמת - קשה לי לחשוב על משהו שהיא עוד לא עשתה, אבל גם אני כבר מתקדם בסימון הוי'יים הריאליים. בתקופה זו אני פחות או יותר עושה כל מה שאני יכול לעשות כנגן חלילית בארץ. ללמד באקדמיה אני אומנם לא, אבל תמיד הנחתי במילא שכדי להגיע לשם, גם מעבר לכל הפוליטיקות, ייתכן מאוד שאני פשוט אצטרך להשלים כמה חורים בהשכלה קודם. זה אומר שהוי הריאלי הבא שלי צריך להיות שיזמינו אותי להופיע בחו"ל.
אגכ - לוי'יים הללו אין כמובן קשר גדול לאיכות. כלומר - צריך איזה סף איכות כמובן כדי להיות במועדון, אבל מעבר לזה - נראה לי שזה כבר יותר קשור ליחסי אנוש או משהו. לא משנה.
הסיבה שקראתי לפוסט הזה ז'קט היא מפני שוי שצפוי לקרות השבוע יכלול הופעה שלי במסגרת תזמורת הבארוק ירושלים, שם - לראשונה בחיי, יש לציין - אדרש ללבוש ז'קט...
ההורים שלי, כך נדמה, מתרגשים מהעניין. מדהים שבגיל 33 וחצי, הם עדיין לוקחים ברצינות את הרגלי הלבוש הקלוקלים שלי.
בד"כ אני מתלבש די שמח - כל מיני שארוולים, וחולצות צבעוניות. קצת מזכיר היפי. גם בלבושי, הכוונה...
רק היום אמרו לי אנשים כמה שזה עושה מצב רוח שמח רק לראות אותי.
אבל האמת היא שלא תמיד אני בעצמי נמצא במצב רוח המתאים לגרדרובה שלי...
לא משנה - בפעם אחרת.

אגב - כמובן שוי נוסף מחכה כבר בקוצר רוח למימושו - הוי של להוציא להיט. כרגע אגב, יש שיר בקנה. מעניין אם זה יקרה הפעם. או בכלל...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


2/06/2009 - נורמליות
אני רוצה סוג של שקט. חוסר חשש קבוע מפעם - סוג של פחד מוות.
אני רוצה אושר, רוגע, שמחה.
ולא שאני אסקפיסט גדול, אבל הלוואי שהייתי יכול להיות קצת - רגש האחריות יותר מטריד ממועיל

(בייחוד שאני חסר אונים,
ברוב המובנים
כמיהה לנחמה בחיבוק דלפונים)

משקפים לי דכאונות וכו', ואני מוצף ומבולבל
מייחל לאחרת
די לחרדה

גופנית, נפשית, חופשית
נשימה צלולה
הרגשה מחייה
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


30/05/2009 - עניי עירי
אמא שלי זכורה לי כמייצגת - למה אתה לא עוזר לשדרות - אבל התהייה משותפת לרבים - הרי עניי עירך קודמים, אז למה אתה דואג לפלסטינים?
התשובה וודאי מורכבת, אבל ננסה להתחיל קצת, ונתחיל מהמקומות המוכרים:
קודם כל - אמנם הם מוגדרים שונים, אבל זה לא אומר שעם כל חלקי, או אפילו רוב, בני עמי יש לי בהכרח יותר שפה משותפת. כמובן - זה דיון עמוק, אבל הנקודה המרכזית היא שגבולות יש בכל מיני מקומות.
אבל נניח שנדלג לרגע על הנקודה הזו, ונקבל את ההנחה שאני חלק מעם מסויים, והם מהצד השני. האומנם יש סתירה בין לעזור להם לבין עזרה לעצמנו? - אני מאמין שלא. אני מאמין שהאינטרס שלנו הוא לדאוג לקירוב לבבות. האינטרס שלנו הוא ליצור אווירה של שלום ושל עזרה שתחליף את אווירת מעגל האימה שיש בינינו. מבחינה זו הנה כבר סיבה מצויינת לנסות לעזור לפלסטינאים.

בשלב זה אני תוהה אם כדאי לציין בכלל שאני נגד אלימות? זה כמעט מתבקש בעיניי שזה ברור כשמש, שלא לומר - רצוי שזו תהיה הנורמה, אבל מכיוון שזה בלוג חדש - נרשה את הציון הזה.

בכל מקרה - אני רואה בעזרה לפלסטינאים גם חיפוי ותיקון על העוולות שאנחנו, כאומה, מעוללים להם.
כמובן - זה יופי של מקום להמשיך להתווכח בו עם הקונצנזוס. אני לא כזה שואף להתווכח...
השאלות של מי התחיל, או חלוקת האחריות, חשובות, אבל יותר חשוב לנסות ליצור תנאים אנושיים/הומניטריים לאוכלוסייה שבשליטתנו ושסובלת. גם כאן כמובן זו פעילות מתקנת שאמורה להיות מפרה.

בכל אופן - זהו לא דיון מעמיק - רק כמה נקודות פתיחה.

מה אני עושה בפועל?
ובכן, יש ארגון קטן שמסייע לחולים פלסטינים להגיע לטיפול בבתי חולים בישראל. אני מתנדב שם קצת. הנה קישור לאתר שלהם:http://www.humans-without-borders.org/
מלבד זה יש פה ושם פעילויות נוספות, שעיקן מבחינתי הוא הבעת סולידריות ובניית קשרים, גשרים, ולפעמים סתם חיזוק הדדי של פעילים משני הצדדים. הרי המצב כ"כ מייאש...
בפעילויות אלו אני מציין כתיבה באינטרנט כדבר משמעותי, אם כי הכל יחסי - אני לא עושה את זה כ"כ הרבה...

אני משתתף לעיתים בהפגנות, אך מאחר שאני סולד מעימותים, ואף מפחד מהם, אני נמנע בינתיים מלהגיע לאיזורי חיכוך, ואני גם נגד כאלה שמחפשים את החיכוך...

בגדול, האווירה של דה הלגיטימצייה לשמאלנים בארץ מבעיתה בפני עצמה, ובכלל - כל מה שקשור בנושאים הללו (ואני מתכוון גם ובעיקר לכל הזוועות שהמצב יוצר - ממש לא רק לרדיפה הפוליטית) גורם לי להיות פקעת עצבים בעל בריאות רופפת. חבל....

מכל מקום - זו הייתה פתיחה פוליטית בבלוג זה. אני בטוח שעוד ניגע בנושא בהמשך הבלוג, אם כי - אין לי כוונה להתמקד כאן אך ורק בפוליטיקה

מכל מקום, אסיים לעת עתה באיחול שיהיה כאן טוב, ושהסכסוך יסתיים כבר במהירה בימנו, ובלי עוד קורבנות מיותרים.

נתראה בקרוב,

עדי
בשאיפה לעולם טוב...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


14/05/2009 - בעמי אני זע - אחת שתיים שלוש ניסיון
אהלן כולם.
בתור פוסט ראשון זה הולך להיות קצת מפגר, אבל אני מניח שזו דרך לא רעה להתחיל בלוג שממילא לא רוצה להיות רישמי מדיי, אם כי סביר שיהיה כבד לעיתים.
הקיצר, אני מתכוון לכתוב כאן על כל מיני הא ודא שקשורים בי ישירות או בעקיפין, אבל קודם כל - בואו נראה אם העסק עובד בכלל באופן שמספק אותי, ואם כן - בקורב יהיו כאן פוסטים נוספים עם קצת יותר בשר. מבטיח.
אז, ביי בינתיים, וברוכים הבאים.
שלכם,
עדי
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע