היה היה לי בלוג

5/07/2010 - מבחר נושאים מהמם
אין אלוהים. כלומר - אולי יש - אין לי הוכחות לכך שאין. ובכלל - מה טיבה של הוכחה? האם הוכחה=אמת? בקושי במתמתיקה. כל האמפיריות הזו היא על כרעי תרנגולות - תיאוריות מתחלפות חדשות לבקרים, והמדע נדמה כמבולבל יותר מאי פעם, חרף כמות הידע המדעי העצומה שנצטברה לרשותנו, שלא לדבר על בלבולם של המדענים האנושיים. והפילוסופיה עדיין תוהה בקול רם אם בכלל אפשר לנסח את האמת. אז לומר שאין אלוהים?
מצד שני - להאמין שיש אלוהים, ועוד לא בתור ישות שאנחנו מקסימום משערים, אלא הסדר מאוד מסויים של חוקים, היסטוריה, היכררכיה וכו'- וקיצור - הדת של המאמין המצוי... ובכן - איפה ההגיון הבריא שם?
וכך אני מתקשה מצד אחד להעריך ולכבד את המאמינים, כל שכן להפגין את זה, אבל במיוחד אני מתקשה בכל אלו על רקע הדת הממוסדת, הסמלים שנלווים לכל האקטים הללו וכן הלאה. ועדיין לא ניסחתי את זה כראוי. אולי כי אני עייף? - לא, אין קשר. ובכן - לנושא הבא:
במשך כמה שנים ביליתי באתר ושמו במה חדשה. הייתי מאוד יצירתי שם, אבל גם התנגשתי עם המערכת לא פעם ולא פעמיים, כשהלכתי על הקצה - לרוב בלי כוונה מוגדרת או רצון מוצהר להתעמת ולעשות פרובוקציה. יתר על כן - ההתעמתות הזו עלתה לי בשינויי עריכה עד מחיקה ביצירותיי - דבר שתיעבתי במיוחד. בנוסף המערכת המצריכה אישורים, מעכבת פרסומים, ויותר מזה - מתוכנתת רע ולא יציב יחסית לשאר האינטרנט שסביבה, הפכה ברבות השנים ממקום מתקדם למקום נחות. הכל יחסית, כמובן, אבל העולם זז הלאה, וגם אני. בכל זאת - נתח נכבד של יצירתי מצוי שם, ולכן הבמה היא סוג לא רק של בית מהעבר, אלא גם ארכיון. מאחר שכך אני עדיין נוטה בשנים האחרונות להעלות לשם ארכובים גם של דברים יותר עדכניים שלי. יחד עם זאת - אני מוצא שהמקום פחות ופחות נגיש לי - חלק מזה בשל מה שאני תופס, וסביר להניח שזה רק לבושתי, כאפסותם של עורכים מסויימים (בכלל - נראה שלמעמד העריכה שם יש תכונה של מלכודת דבש לאפסים מסויימים, או אולי התפקיד מדגיש אפסיות שקיימת באנושיות נורמלית:), וחלק כנראה בשל חוליים אחרים של המערכת, בינם עומס יותר על הפלטפורמה ומשאביה, הקשורים לניהול לא חף מטעויות בעיניי. לא משנה. שורה תחתונה - הגיע הזמן להפרד אפילו עוד יותר סופית.
מזה למעלה משנה, כמדומני, אני מחכה שיעלה שם ארכוב של "פורום להקים מפלגה" שלי, מהגירסה הראשונה של האתר הפרטי שלי. הפורום הורד כששיניתי את המארח של האתר שלי, אבל לא אביתי לזרוק אותו לפח הזבל - אני ואחרים כתבנו שם דברים בעלי משמעות. עבורנו, לכל הפחות. נוסטלגית לכל הפחות. מכל מקום - הגעתי למסקנה שעדיף להעלות אותו לכאן. למוד ניסיון כבר ארכבתי אותו כאן בתור פוסט טיוטה - הגיע הזמן לשנות את מעמדו (בהנחה שזה ילך - אף פעם לא ניסיתי לבצע את הפעולה:).
נראה לי שיהיה מיותר להרחיב עוד בנושא בשלב זה - תראו בקרוב בעצמכם, וכתמיד - אתם מוזמנים לפתוח איתי את הנושא:)

עוד נושאים שרציתי להתבטא בהם - ובכן - עוד מילה אולי על שליט, או על תורכיה, אם כי אני מרגיש שכבר מתייבש לי המוח. בגדול הייתי, ברוח הפורום, מתלבט מה נכון לעשות, לו אנחנו ההנהגה. הברירות הן תמיד קשות, ולא תמיד (בד"כ למעשה), אנחנו מודעים למכלול השיקולים. קל להיות "חכם" יותר מהכורסא בבית, אבל בת'כלס - במציאות פועלים בין ברירות לא מושלמות. אולי אגע בקטנה בנקודה בכל זאת, בנושא הטורקי- למרות שאני חושב שישראל לא ממש בעמדה שהיא נחותה מוסרית מתורכיה, או באמת צריכה להתנצל בפניה, הרי שתמיד כדאי לעצור ולחשוב איך מעלים יחסים למסלול חיובי. מזה שהם שליליים זה רק ספקולטיבי להניח שיצמח טוב. מצד שני -מה אני מבין בדיפלומטיה...
• שלח תגובה חדשה!

5/07/2010 - ובכן - הפעולה בוצעה
נשלח על ידי adisilberberg

והתוצאה? - הפוסט מסודר בתאריך בו שמרתי אותו כאן כטיוטה. גוללו למטה עד שתגיעו לתאריך 29/10/2009.
(כן - אין ספק שהפלטפורמה כאן מהממת).
נ.ב - נראה אם ואיך ומתי הוא בכל זאת יופיע בבמה חדשה
קישור קבוע לתגובה


4/07/2010 - בהקשר לטיול
כל מיני ארצות יש בעולם. אנו חיים בעידן בו הטלוויזיה יכולה לקחת אותנו למקומות רבים מאשר היינו מגיעים אליהם לבדנו, ואין ספק שגם לחוויות שלא היינו יכולים לחוות במציאות, ובכל זאת - אין כמו מקור ראשון. התחושה של התפעלות מגובהם של ההימאליה כשהייתי שם, אינה דומה לתחושה בטלוויזיה. גם כששמתי עיני בטלקופ במצפה כוכבים איכותי אמיתי ששתול באופן מפתיע ופרטי בעזוז, חוויתי משהו בלתי אמצעי מרשים יותר מאשר כל אותן תמונות מלפני מליוני/עשרות מליוני/מאות מליוני/קרינת רקע קוסמית שהגיעו לסלון ביתי. וכן - אני מניח שקולנוע ביתי איכותי ישדרג את העסק, ועדיין.
תמיד נמשכתי לטייל בעולם. בעבר היו לי משיכות יותר לכיוונם של אפריקה, דרום אמריקה, ושיט בימים. אני עדיין מעוניין בהם, אבל הודו והמזרח מושכים אותי אולי יותר כרגע. גם ארה"ב, רוסיה ומזרח אירופה.
כסף אין לי. גם זמן לא מי יודע מה. אני צריך חיים אחרים. ובכל זאת - מאחר שזאת משיכתי - צריך לדאוג לספקה לפחות קצת. לפני כמה שנים מצאתי כסף ושישה שבועות להודו. כרגע אני כבר במצב בו אני מרגיש שהתדלוק ההוא תם. ודווקא כרגע באמת אפשרויותיי דחוקות יותר, ועד שדברים ישתנו במישורים הללו, גם תחושה עלולה/עשויה להשתנות.
אם הייתי נוסע היום הייתי עושה מין מסלול שיעבור בכמה מקומות בסין, כולל רכבת השמיים לטיבט, וימשיך להודו, אולי דרך נפאל. לחלופין באמת הייתי הולך על מזרח אירופה. אני נמשך לנופים אוצרי* הנשימה, ולחוויה הזולה. למערב אירופה, ארה"ב ודרום אמריקה לא הייתי עושה כרגע ממש טיול על חשבוני, אבל אני מקווה להגיע לשם מתישהו במסגרת מסע הופעות או משהו, ולנצל את ההזדמנות. במזרח אירופה זה גם עשוי לקרות. במזרח הרחוק פחות להערכתי.
ויום אחד כשיהיה שלום אז גם אחרוש את מדינות ערב. ואולי אגיע לניו זילנד/אוסטרליה מתישהו?
הקיצר - יש שיקולים והזדמנויות אישיות. יש הרבה מה להרחיב - החל מזה שאולי בכלל הקריירה של אישתי תיקח אותי למקומות, וכלה בהרהורים על עד כמה פן שחסר לי בחיי מרגיש/אמור להרגיש בעייתי שלא מתאים להם.
גם במישור הגלובלי יש מה להרחיב - החל משלום, דרך זיהום, בטיחות אישית, וכלה בהתרסקות הציוויליזציה האפשרית שבמילא עשויה לקחת אותי למקומות שונים ואורח חיים שונה, ולשנות מקצה לקצה את חווית החיים (אם בכלל אשרוד. שלא לדבר על הטבע ההרבה יותר אכזרי שלכאוס עלול להיות). בקיצור - נרחיב בקרוב...

*אמור להיות עוצרי, אבל לפעמים הטעויות יפות מדי..
• שלח תגובה חדשה!


21/06/2010 - ועכשיו למשהו שונה לגמרי (נו...שונה...במשהו לפחות:)
אחרי הפוסט הקודם, שלא חידש הרבה יותר מדי ביחס לקודמיו, אבל לא בטוח שזה כבר באמת מעיק ולא תורם, בכל זאת יש לי חשק לדבר על דברים אחרים. כי החיים בהחלט מורכבים (גם:) מדברים אחרים עבורי. לדוגמא - בימים האחרונים אני מרגיש קצת יותר פרץ פעלתנות, וזה משהו שאני תמיד שמח עליו - לא אוהב לשרוף את ההזדמנויות שנתנו לי - חיים רק פעם אחת וגו'.
אז מה בכל זאת לספר? - שאני רואה הרבה יופי בעולם. יש סיבות לחייך. אני רואה גם הרבה סיבות להתעצבן, ואני אכן מתעצבן לא מעט. לפעמים אני חושב שזה בגדר הסביר, ואולי אף פורקן לגיטימי, על קשת רגשות לאו דווקא שליליים מדי, ברמה של אנרגיה תורמת בסה"כ, ובמסגרת החוויות האנושיות הבאמת מקובלות - איך לומר את זה במילים טובות - אין צורך להיות כ"כ נחנח - לא לזה השאיפה. אבל השאיפה היא שלא נהיה מורעלים, ולפעמים, ואפילו הרבה פעמים, עצבים מובילים אותנו בדיוק לשם, ולכן צריך להיזהר מהם.
אז זהו - לא משהו מאוד מוגדר אולי - אבל יופי של שיעור רוחני;)

אגב - בקרוב מופע הבכורה של ליירה - הרכב מוזיקה אקוסטי מקורי שיש לי חלק מרכזי בו. סתם, חשתי צורך לציין. למעוניינים - אתם יודעים - באתר אפשר לעקוב ולהתחקות
• שלח תגובה חדשה!



21/06/2010 - תלישות
מעניין איך תיזכר התקופה הזו, הממושכת משהו, של כאבים באצבעות שנגרמים בעיקר בגלל נגינה בחלילית, אם כי גם בגלל כלים אחרים, כושר ויוגה. הכזה חלשלוש אני? ואיך אתחזק? הרפלקסולוגית אמרה לי שהידיים מבטאות את מה שאנחנו עושים, ואם יש לנו בעייה עם זה, טבעי שנחוש בהן מיחושים. האמנם?
בין לבין - תוהה מה עוד לומר על המשט. פתח ללקיחת הצד "שלנו" עבורי, אך בהחלט ניתן להרהר על ה"אמת". בשורה התחתונה - האמת היא לא דבר שניתן לתפוס אותו. סביר להניח שלכל אחד מהנוכחים יש אמת משלו, שבתורה מתעצבת. הזיכרון הקולקטיבי מעצב אותה לא פחות מהפרטי. ועדיין - ניתן לקבוע כמה דברים שיהיה הגיוני לעבוד איתם, אבל השאלה היא אם אי פעם הם יהיו אמינים בעיני כולנו? בעיני מי שלא - האם זה משום שהוא הזוי, או ביקורתי? בכל מקרה - סביר להניח שחלק גדול מתפיסת המציאות שלנו נובע מתפיסות מוקדמות. ואם בד"כ בני האדם, בכל חברה, מחונכים להאמין שהם בצד הנכון, קשה להם להיות סקפטיים לגבי שקרים שהחליקו את הדילמות למיתוס, ואם הם כבר סקפטיים - לעיתים קרובות הם יותר מדי סקפטיים, אבל בשורה התחתונה - הצד השני של שלא נוכל לעולם לתפוס את האמת הוא שלא נוכל לעולם להתפכח. ואז אנחנו עדיין תקועים עם נרטיבים מתנגשים. לטעמי זה ההסבר לכך שכולם עשו עלינו עליהום - הם כבר יודעים למה לצפות מישראל. והמלחמה הפרטית שלי היא לומר להם - רגע. אני לא מאמין בחפותה ובטוהרתה של ישראל, או בצדקתה העליונה, אבל חבר'ה - נסחפתם לדמוניזציה. כדי להוכיח שישראל דמון צריך קצת להתאמץ במקרה הזה.
ומצד שני - הייתי שמח אם אכן הייתי יכול לסמוך על כך שהאמת תצא לאור, ושאם במשט היו ליקויים מוסריים בהפעלת הכוח - שנדע להסתכל על זה בעיניים מפוכחות ששואפות להשתנות לטובה. כי גם אם אנחנו לא דמון - סביר להניח שאנחנו לא טלית. וכל זה עוד לפני כל ההחלטות מפה עד הודעה חדשה של כל הדרגים הגבוהים הצבאיים והפוליטיים שהובילו לסיטואציה הזה מראש, ולדרך ההתנהלות בה. והמשטים הבאים בדרך, והסגר - כך מסתבר ע"פ ראש הממשלה, בעצם יכול להיות הרבה יותר הומני פתאום. מה חשבתם - שהמצב בעזה פרחים? שאנחנו צריכים להעניש אותם קולקטיבית וזה יביא לנו רק טוב? (ועל גלעד שליט כבר דנתי בהרחבה כמדומני בהזדמנויות קודמות, אבל אם אתם זוכרים, אז בהחלט ניתן להמשיך את הקו גם להשלכות המתבקשות כאן)

בכל אופן - אני מנסה להירגע, ולמצוא את האיזון בין לומר כמה דברים שאולי יועילו לשיפור מצב האומה, ובין להגיע לנירוונה שלי - זו שבה אהיה מצויין בלי כל מיני פסיכוסומטיות
• שלח תגובה חדשה!


11/06/2010 - קצרצר אך טעון
היבריס מתלווה כשאני נוזף בתת רמה של הוצאת קיטור גזענית. תרומתי למדינה...
הצרה היא כמובן שגזענות היא חלק מאופי האדם. כלומר - אולי יש מתי מעט שאינם גזענים ברובד זה או אחר, אבל אני לדוגמא, כשאני חושב בגדול, מכליל מייד, וגם בקטן - תמיד יש ניחוח סטראוטיפי. ואומרים לי שזה טבעי, ואני מבין היטב למה, אז לא מתווכח, רק אומר שכדאי שניזהר במה שאנו מפיצים, למען מחשבה צלולה, ואי גרימת עוול. צריך דוגמאות הרחבה או שאני ברור, אף שקיפלתי כאן כולם* ומלואו?

היום אני נוסע כשמאלני לחברון. יש בזה משהו מרגש - טיול בחבל ארץ כה קרוב, אך לא מוכר. עם זאת - בסיורים שמאלניים קיים הסיכון לצאת מדוכא**. אני תמיד סבור שכשאנו יוצאים מדוכאים אנו מפספסים משהו. סה"כ - המטרה שלנו היא שיהיה יותר טוב...

* פרודיאני, כמובן. כלומר - שגיאת כתיב של החלקה על המקלדת יותר, אבל בכל מקרה - אחלה משמעות אז הושאר
** שלא להזכיר סיכון פיזי, אם כי - גם את זה אפשר לשייך למשהו מדכא בלי מאמץ:)
(ונעזוב לרגע את האם זה באמת מסוכן סטטיסטי או שזו סתם אגדה שראוי להתנער ממנה)


ולנושא אחר, אך לא רחוק:
הזכרתי שאני נאבק בעולם שעושה עלינו עליהום. זה פשוט, איך לומר - לא תורם לשלום בעיניי, או לעשיית צדק. יחד עם זה - שתי נק' לפחות:
א' - מאחר שהמצב הכללי שאנחנו יוצרים ו/או מתחזקים ו/או שותפים לאי פתירתו הוא כ"כ גרוע, לא פלא שדברים מגיעים לנק' רתיחה, שגם אם לא מוצדקת נקודתית אפשר להבין אותה כללית. עובדה שאחד הפתרונות המקובלים הוא אכן להקל את הסגר.
ב' - כשאנחנו לא נקיים - יש בקרבנו חיילנו סדיסטיים, שרבות לא עומדים למשפט, אנחנו נוטים לשקר פורמלית, ואידיאולוגיות דתיות משיחיות ולאומניות/פשיסטיות מהוות עבור חלקנו הגדול בעם ובהנהגה רוח גבית, קשה שלא לחשוד בנו. כך יוצא שגם אנחנו לא יכולים לפתור סימני שאלה כקונספירציה. לדוגמא - טענות בדבר זיופים בסרטונים של דו"צ. לדוגמא - חוסר הסבר משכנע לכך שפעילי טרור (עם או בלי מרכאות) מסויימים במרמרה נורו באופן שמזכיר הוצאה קריזיונרית להורג. אז - פלא שהעולם מתקשה לקבל? (ועדיין כמובן שהיה מדובר בקרב, ולא בטבח, גם אם ייתכן שהיו פושעי מלחמה בקרב החיילים, או שעצם שליחתם לשם הייתה פושעת וכן הלאה - דברים שכמובן לא הוכחו למיטב ידיעתי, אלא רק בגדר טענות הנשענות על כרעי תרנגולת, הנשמעות בעיקר מצד אויבנו הדמגוגים) וכן - אפשר להרחיב:) קצה המזלג רק נועד לגרות להלך מחשבה וחקירה מסויים. אני במילא איני מומחה לכלום...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



4/06/2010 - 43 שנות כיבוש, משט וכיפה. אה - וגם קללת מוות.
אל תדאגו, ישראלים פשיסטים מצויים שלי שנקלעו הנה במקרה. השמאלני המנהל בלוג זה גם מנסה להביע קונטרה בפני העולם על הגינוי הלא מוצדק ו/או פרופורציונאלי שמדינתנו זוכה לו חדשות לבקרים, והשבוע היה דוגמא טובה לכך. גם אין בכוונתי להישאר בעמדת הפלוץ המתנשא כלפיכם - זה בסה"כ כובע. ואני לא אגיד שאני פטריוט, כמו שרבים מהשמאלנים נוהגים לומר. אני בקושי קורא לעצמי שמאלני או פצפיסט. אבל זה מקל קצת על תיוג. ובכל זאת - אני רק בנאדם פרטי עם הרהורים. אבל זה כמובן לא אומר שאני לא מרגיש חרד ספציפית למדינה שלי - המקום בו דוברים את שפתי, מתגוררים הקרובים לי, ואליו יש לי הרי קשר עמוק בכל כך הרבה מובנים. ועכשיו ניגש לכמה עניינים.
אז מה אתם אומרים? - על הזין העולם? מי שמעז לומר משהו, ויהיה זה ציוץ קטן, על ההשתלטות על המשט הוא אנטישמי עוכר ישראל שמגיע לו מוות אפילו אם הוא מתוייג במקרה כיהודי ישראלי שמעיד על עצמו שדואג למקום? כי אני לדוגמא קיבלתי השבוע קריאות נאצה המייחלות למותי. הולך יופי עם מוות לערבים שלא מדגדג כמעט לאף אחד במדינה. ואוי ואבוי אם נזכיר שזו עדות לגזענות, ואפילו לא נשווה לגרמניה של שנות השלושים.
אז אתם בטוחים, אה? כולל הכל? ההשתלטות מחוץ למים הטריטוריאלים? עצם הסגר על עזה? לא יודע - לי, ולשאר העולם, יש כמה הסתייגויות. אנטישמיות צרופה? טוב - בעצם - כבר נגענו בנקודה הזו - לא צריך לשעמם.
בגדול מה שרציתי לומר בפוסט זה הוא שאם 43 שנה אנחנו שולטים על הפלסטינים, ומצבם רע משום כך - קצת קשה לי לומר שרק הם אחראים לכך. כן - הם רחוקים מלהיות צדיקים. אז מה? מה ההתעקשויות הללו מצידנו? שלא לומר - המשיחיות האידיאולוגית והמעשית שמפקיעה את הארץ מידיהם, ושוללת בפועל כל פיתרון פשוט ונוח של היפרדות ומסירה של גורלם לעצמם. וכן - אני מכיר מלא טיעונים. טילים, טרור. בסדר... מה - למדינות שכנות אין מאזן אימה? למה - ללבנון אין טילים? וסוריה? ואפילו ירדן ומצרים? ומה עם הרוסים - אין סיכוי שהם יהיו נגדנו? לא כדאי להפציץ אותם במכת מנע? (כן - אני מודע לקלולס שבו אני כותב - אבל זאת תשובה לאלו שמתלהמים בקלולסיות כנגד...)

רציתי לספר לכם סיפור קטן על חוויות ממקום עבודה מסויים שלי בשנה האחרונה, בו אני נשלח לבתי ספר - מחציתם דתיים. אני נדרש ע"י הבוס לחבוש כיפה בהגיעי אליהם, למרות שאני רואה שם חלקים נכבדים מהצוות הקבוע והאורח ללא כיפה. לטעמי זאת טעות. "לכבד אותם". נו שוין - אם אני צריך לחבוש כיפה ע"מ שתהיה לי ההזדמנות לענות לילדים ששואלים אותי אם אני שומר שבת שלא, אולי זה מחיר שראוי לשלם...
גדולי הדור על הקירות. כמעט בכל מוסד - ולאו דווקא הדתיים, לצד תמונותיהם של נשיא המדינה וראש ממשלתה, יש גם את תמונתו של גבי אשכנזי. אלוהים איזה פשיזם מיליטריסטי.
שיר של אחד הגנים במסיבת סופשנה: (משהו כמו)" ילדים - איזו היא הארץ המקודשת מכל הארצות. אנו יודעים שבארץ שלנו יש משהו מיוחד". מסיבת סוף השנה, שוב ביוזמת הבוס, מסתיימת בהתקווה. לא שהילדים או ההורים הבינו למה זה טוב בדיוק, אגב...

בקיצור - אלו רק ראשי פרקים. אני חושב שיש מה להרחיב בנושאים הללו. מצטער שאני לא מגיע לזה יותר, ו/או - שיש לי דברים יותר נוקבים ומוסדרים ומנומקים. אבל בכל זאת - נדמה לי שהעם שלנו צריך מראה דחוף... אלא אם כן נוח לו להיות עם פשיסטי, מיליטריסטי, כובש, דתי, וקלולס בחיים. רגע - זו נקודה שאני כן רוצה להדגיש: האם יתכן שנאמין בערך החיים העליון שלנו? כשגופות הרבה יותר חשובות לנו מחיים? כשחייל חטוף מטריף אותנו יותר מכל חיים שנגדמו/יגדמו בעטיה של הפרשה? כשאנחנו משקיעים כה רבות בביטחון ושוכחים שחיים ניזוקים ונקטעים בכל כך הרבה מקומות אחרים שאנו מזניחים? שמשאבים מופנים למציאת גופת טייס שצלל לכינרת לפני 50 שנה (מכותרות השבוע. משאבים זה דבר מוגבל)? כשעל חיי הצד השני בכלל אין מה לדבר (כל ההרוגים, רובם אזרחים, בכל המלחמות והמבצעים שלנו, שעליהם, חלקים גדולים מאיתנו אף עולצים - אלוהים איזו חברה מכוערת. בשביל זה להיות פטריוט?)?
טוב... אני בטוח ששכחתי עוד כמה. כמו שאמרתי. מראה.
וכן - אני מודע לזה שהפוסל במומו פוסל - יאללה - האירו את עיניי. אבל על הדרך - טלו קורה מבין עיניכם, ותתחילו להרהר בזה שאולי אנחנו לא כזה אור לגויים כרגע. וחבל - זה דווקא מקום יפה לשאוף אליו. כרגע עכור כאן. עכור מאוד.
(וכן - יש לי ביקורת רבה כלפי האויבים שלנו, העולם, וכל השאר. אני משמיע אותה. האם הם יקשיבו? האם אתם תקשיבו?)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



29/05/2010 - מדמם מג'וק
לו הייתי כותב את הסטטוס שלי בפייסבוק בעברית זה מה שהיה שם. אבל הייתי בינלאומי. למרות שאני לא בטוח שהגרמה שלי הייתה נכונה. ייתכן, כרגיל, שעשיתי בושות. בכל אופן - זה שווה פירוט, לא?
במה ג'וקים הזיקו לי בפועל עד היום? וול - פעם אני זוכר שהתעוררתי מתחושת עקיצה בגב, והסתבר שזה היה ג'וק. כבר אז חשבתי שזה מוזר, אבל עובדות אלו עובדות: התעוררתי/עקיצה/ג'וק.
חוצמזה שמעתי פעם שג'וקים מעודדים אלרגיות. ואני אלרגי. וזה גם קשור לאסטמה, ונגעי עור, ועוד כל מיני. בכלל - דברים שמעודדים אלרגיות היו בילדותי למכביר סביבי. שמעתי שתנור גז מעודד - היה פה ושם, ושעישון פסיבי תורם - אבא שלי..., ואבק לא היה חסר בבית, כמו גם ג'וקים, והייתי בחצר שהייתה מוזנחת, כך שלך תדע איזה שילוב של טבע אלרגני (זית. היה זית. שמעתי שגם זה אלרגני) וכל מיני חולירות פרי אדם הסתובבו שם.
ואומרים שגם סטריליות מוגזמת מעודדת את זה, ואיכשהו - יש לי הרגשה שגם אליה הייתי חשוף:);)
דווקא אחרי שהפסקתי לעשן בעצמי רוב האלרגיות שלי נעלמו. אפילו זאת לחתולים (חתולים! היו בשפע בחצר הוריי), אבל לא כולן, ולא לגמרי. הן משתרכות מאחורה עם שאריות אסטמה טורדניות של גופי הדואב תמידית ממיחושים שונים ומשונים. שניכנס שוב לעניין הידיים או רק נציין שהתופעות שם עדיין מטרידות אותי? זה כמו סמן לעצמי - שפעם, כשאני אשכח שכך זה היה, אני אחזור אולי לבלוג ואזכר במיחושים שנעלמו... איזה יופי זה יהיה - התחושה שפעם היו מיחושים ולא עוד - שכחתי מהם.
בכל אופן - מי מבטיח לי שהבלוג ספציפית ישרוד, שלא לדבר על עולם האינטרנט והציוויליזציה האנושית כפי שאנו מכירין אותה (הן' זה בכוונה. סיגנון)?

בכל אופן - לא על זה רציתי לדבר איתכם. יש ימים כאלו שאני סבור שיש מלא מה לספר. אין ספק שמעולם לא דיממתי מג'וק (אפרט בסיום - שיהיה למה לחכות)
אתם יודעים מה - לא. אפרט עכשיו. אני רואה שאני כבר רעב (רק קמתי לא מזמן, וקצת לא מרוכז, ובטח גם הפוסט ייצא ארוך יתר על המידה הנינוחה, אז אספר על הג'וק ואת השאר בפוסט/ים אחרים. יש מצב שאפילו תיכף...

אז מה קרה עם הג'וק?
ובכן - במקלחת, על השיש, הוא הפתיע אותי. תפסתי בזריזות של אינסטינקט במברשת שיער, והיכיתי בו פעמים מס' (כלומר - הוא התרוצץ, ואני ניסיתי לפגוע. עד שפגעתי. או כך היה נדמה לי - כי הוא נפל לכיור והפסיק לזוז). שמח וטוב לב (מה זה שמח - מאושר) לקחתי פיסת טישו להרימו אחר כבוד לפח, אך אבוי (אויה) - הוא רק שיחק מת, ומייד ניסה להזדקף בחזרה. רגע של חככתי בדעתי עקב. אחרי ככלות הכל - עדיין רציתי לשטוף ידיים, ובכיור היו ג'וק ופיסת טישו. לאחר שמחשבתי העמוקה נסתיימה נטלתי את הטישו לפח, ולג'וק השארתי להחליט בעצמו מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. פתחתי את המים, והוא ברח אל תוך הצנרת מחור שהוא בחר. אני כאמור - נשארתי מדמם. בטח כשהכיתי נמרצות פגעתי במשהו. אולי המברשת עצמה? אולי משהו אחר? - כנראה שלעולם לא נדע.

מסקנות?
ובכן - א' - אולי לא כדאי להלחם במשהו שאין צורך ממשי להלחם בו. אחרי ככלות הכל - במלחמה יש רק מפסידים.
ב' - אין ספק שבטיחות בלחימה היא חשובה. הייתי צריך להיות מוכן אם ברצוני לשמור על שלמותי.
ג' - אבל בסופו של דבר זו קארמה קוסמית
ד' - ובכל זאת - אולי היה עדיף להשתמש בנעל הישנה והטובה? או שבעצם לא. למה להישאר עם המוכר? העולם הוא מגוון
ה' - ועכשיו ברצינות. אפילו אם כל מה שהג'וק עשה היה להפחיד אותי - פחד לא מקצר את החיים? טרור זו לא התקפה?
ומצד שני - אולי המסקנה מס' 1 היא החשובה ביותר אחרי ככלות הכל (ביטוי שחוק)

עד כאן להפעם. מקווה שיצאתם משועשעים ו/או עם פילוסופיה משמעותית.
היו שלום בינתים,
שלכם,
עדי
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


12/05/2010 - הכתיבה הכמעט קודית שלי מקשה להבין אותי בכל הנושאים - גם בטעונים:). שאלו - לא רק בהם - אם בא לכם
היום אני כותב מהפיירפוקס ולא מהגוגלכרום. נראה אם זה ישפיע על הפסקאות...
היום הוא עוד יום שבו אני מרחם על האצבעות שלי ולכן "נח". אני מרחם על האצבעות שלי לעיתים קרובות. סוג של אובר רגישות לא נורמלית, אך גם לא לחלוטין בלתי מוצדקת. מעט כמו שיש לזמרים אובססיה עם שמירה על קולם. יצויין שאכן אני סובל מכאבים - דבר שהייתי שמח לו לא היה. מסימני הגיל? בצעירותי לא היה. בכל אופן - הטריגר היה אימון יתר בתחילת השבוע, אבל באמת - אני רוצה להיות מסוגל להשתמש בידיי ללא חשש ומכאוב - לאימונים, לכתיבה, למסאז'ים.
אניווי -כשאני "נח", אני הרבה פעמים קורא במחשב. היום (בעצם - אתמול? שלשום?) מצאתי שבאחד מהבלוגים המומלצים על ידי, נערכה בשבועות האחרונים כתיבה מרובה. הנה אחד הפוסטים היותר מזעזעים:http://eyalniv.wordpress.com/2010/04/09/latent_killing/ , אבל אם תסתכלו שם ימינה ושמאלה תמצאו שם עוד כמה דברים מדכאים, החל מהחינוך הערבי במזרח ירושלים, דרך מצב יישובי הבדואים, ועד להג יותר קוסמו-פוליטי על כלכלה צומחת.
ואעפ"כ, דבר לא יכול להשתוות לדיכאון שמאיים לבצבץ עקב ידיעה, שלא אלנקק אליה, כי בעצמה לינקוק, על מחקר שבדק מה התסריטים הפסימיים אך ריאליים לגבי התחממות כדור הארץ המואצת על ידי האנושות, ומצא כי ריאלי שלא נוכל לסבול את החום העז. פיזית - לא נשרוד. וכן - תמיש אפשר להשתעשע ברעיון החיים בקטבים, אך רובינו לא נשרוד - לא יהיה מעבר חלק.
מזל שזה רק תרחיש סביר קיצוני, ולא תרחיש קרוב לודאות. בכל מקרה - אין ספק שאסונות טבע בהחלט יכולים לאיים עלינו, גם בלי אשמתנו. להתכונן לגרוע מכל זה לא כ"כ פרקטי תמיד. בכל מקרה- בכל הנושאים היה רצוי שינוי, אבל איך. ובייחוד שמדובר במיעוט, וביחוד שבעלי אינטרסים צרים ומנוגדם שולטים בפועל בצמתים חשובות. פוליטיקה? תרומה ברמה האישית? עבודה עצמית? הפצת ידע?
(אין תשובות - סתם כמה תהיות)

יש כותבת נוספת שלפעמים מוצאת חן בעיניי, ולפעמים לא. ואן דר גראף אחותך שמה. זה בסדר - גם עם מקורות אחרים אני חלוק לעיתים קרובות, ותכופות שמח על הקונטרה שבתגובות. אולי (בטוח:) אני בוחר להתייחס אליה במיוחד בהקשר זה, בעקבות צמד פוסטים שלה מלאחרונה, אשר בראשון מהם היא צלבה איזה מישהו שכתב על מחקר לגבי סיבתיות של אונס. האמת - לא רציתי להתעסק בזה, אבל זה המשיך להטריד אותי. לא רציתי להתעסק בזה כי לא בא לי להיות תחת האש הצולבת של הנושא. ת'כלס, אחרי שמגיעים למסקנה שלבלוג הזה גם ככה יש קוראים, ושאנשים עשויים גם ללנקק אליו (קרה בעבר), ושבקיצור - צליבה רבתי היא אכן תרחיש אפשרי, תמיד נכנס השיקול של אם כדאי, ולו רק במובן של חשק, לכתוב על נושא מסויים. זה די מצער. ולחשוב שפעם הייתי בטוח שפרסום הוא חיובי... אגב - חלק מההמולה שם - ראה ערך הפוסט העוקב, התרכז באיך להתנהל מול מגיבים טורדניים. הנקודה היא שהמגיבים הטורדניים עשויים להיות צודקים (גם, קצת, צדק חלקי לפחות אולי? - הייתי מצטט במדוייק את מאיר אריאל לו הייתי זוכר), ושכשמשהו פתוח לתגובות הוא כזה ע"מ, ברובד מסויים לפחות של הגיון, לאפשר דיון והתנצחות (כן, רצוי שתהיה עניינית), אבל אחת מהנקודות היא - שההתנצחות הופכת להיות מכוערת. הנקודה היא שלעיתים קרובות - וראיתי את זה קורה שם ספציפית, אך התופעה לא נדירה - בעל המקום עצמו משתלח במידה קרובה לאלו המשמיצים אותו. בקיצור - אם מעניין אתכם עוד יותר המקרה הספציפי - אתם מוזמנים להיכנס לשם. אני יכול רק לומר שהגברת הייתה רחוקה מלשכנע אותי שהיא הרבה יותר שפויה מכותב המאמר נגדו היא יצאה חוצץ ו/או מהמגיבים שחלקו עליה, כולל עניין הסגנון.

ואם כבר מדברים על מטרדי אונס שמעכירים את הבלוג(ים) שלי - לפני מס' שנים כתבתי פוסט שתמה לגבי הענשתו של אנס מסויים, ביחוד על רקע אי השעיית העונש עד לתום הערעורים. לא מזמן היו כתבות על כך שהוא הורשע באונס שתי נשים. האמת - אני ממש לא בקיא בפרטים. גם אז שמעתי את הצד שלו בלבד, והטענות שלי בכל מקרה יצאו מהפרט אל הכלל, ורק משם בחזרה אל הפרט. הפעם אפילו את זה לא אעשה, כי אני כ"כ לא מעורה שאני אפילו לא יודע אם מדובר באותה פרשייה, או בפרשיות נוספות. בטח שאין לי מושג לגבי איפה האמת, ובהתאם - הצדק, שוכנים. אבל אם כבר הזכרנו את הנושא, ונכנסנו למים רותחים - אני סבור שחלק גדול מטראומת האונס קשור לאווירה הציבורית שאנחנו מייצרים, אשר בה אונס מחריב עולם. סה"כ - המוח הוא גמיש*, ואם אומרים לנו שמשהו הרס את חיינו, ומעודדים אותנו לחשוב בכיוון, וזה מה שאנחנו עושים בעולמנו המודרני - זה אכן מה שקורה.
ברור עם זאת שקיימים מקרים רבים שבהם בעלי הכוח דורסים אחרים - וודאי שעולם האונס מעצם הגדרתו כולל מקרים רבים כאלה. זה רע מאוד, לא צודק, ואכזרי. העצמה של תחושת הקורבן של הקורבנות בספק אם מסייעת. לצורך המשל, וכמובן להבדיל אלף אלפי - זה כמו שאם ילד יפול ויחטוף מכה ונתייחס אל המאורע בבהלה הוא ייכנס הרבה יותר למצב בכי, מאשר אם נשדר תגובה של לא נורא. אבל יחד עם זאת - ראוי לנסות להבין גם למה היחס שלנו אל העניין הוא כ"כ קיצוני, והסיבות בחלקן (מעבר לתקיפה על רבדיה הברורים מאליהם) קשורות מצד אחד לעניין ההריון, ומצד שני לעניין השמרנות המינית - חילול של האישה לצורך העניין. בכל מקרה - לא משנה מה הסיבות - ברור שאנשים שעברו אונס חווים טראומה גדולה יותר מאשר ב"סתם" תקיפה בחלק גדול מהמקרים. בכל מקרה - אני באמת לא רוצה להתעסק בזה - אני פשוט מרגיש שהנושא רודף אותי, ומצופה (ע"י מי בדיוק - לא ברור) ממני להגיב, וזה מטריד אותי. אז - אם תרצו להמשיך לדבר על זה - ואני מניח שזה יהיה מאוד טעון - אני כאן, ואם לא - באמת שאשמח לא.

עולמנו מלא תחלואים, ואני רק רוצה לפעול לטובתו, ולהיות מאושר. אמן לזה

*גמיש ומושפע
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע




10/05/2010 - בקטנות
ובכן - ביקרתי במשטרה שוב, אחרי שהסתבר שכדי להוציא לוחית זיהוי חדשה במקום אחת שנעלמה, צריך לעבור שם. מעניין איך היא נעלמה. כלומר - היה בורג רופף, אבל היא בדיוק עברה טסט, וההנחה שלי היא ששם מסדרים את זה, כי הם אמורים לבדוק ולתקן את העניין במידת הצורך. את הטסט המוסכניק מעביר- הסדר נוח, אבל האם זה אומר שמחליקים? ואולי לא - אולי איזה ילדון משועמם בשכונה חמד לו לצון? ייתכן. לי זכור מעצמי אינסידנט שבו גנבתי מפתח מכנסייה פשוט כי הוא היה מגניב. הייתי הן 18. בכל מקרה - כמו בפעם שעברה שבה לאחר התשה איזה מישהו שכותב כמו דיסלקט מילא לי דו"ח (כן - הקלות - עולה חדש, ולכו תדעו - אולי אפילו דיסלקט, ובטח שהעברית שלי לא מושלמת, ובכל זאת - צורם), כך גם הפעם נתקלנו בשירות של לך, תבוא, לא ברור מה אתה צריך להראות, ולמי, ובסוף יצאנו משם עם מה שהצטרכנו, שהוא כשלעצמו - אם אתם שואלים אותי - בלבול מוח. לתפארת מדינת ישראל. הייתי מפרט עוד כל מיני קטנות, כמו איך השומר קודם בודק אותנו, ורק אח"כ אומר לנו שאין מקום בחניון ושנחנה בחוץ, כי גם אסור לחנות על המדרכה, למרות שמול העיניים שלנו יש כמה וכמה רכבים שעושים בדיוק את זה, אבל נחסוך. הבנו את הרעיון. הרעיון הוא שהמשטרה לא נראית משהו אפילו בקטנה. מה קורה כשאתה צריך אותה, או מתעמת איתה - לא חסרים סיפורים, ולא קשה להאמין. כתבתי פעם שיר על מערכות שצריכות מהפיכה. אני עדיין חושב שצריך אחת שם, בדיוק כמו שחשבתי אז. אבל נחפור על זה יותר בהדמנות אחרת. בא לי להוסיף משהו - שנדמה לי שבפוסט על בילעין ושות' לא הזכרתי את הצד המבאס של להיות חייל תמים וטוב לב שמוצב בעמדה הזאת. צריך להרחיב? אניווי - רציתי לאזכר עוד נושא: אתמול הייתי במדיטציה. בסוף השיעור, הדבר הראשון שהבנאדם עשה, בדיוק כפי שצפיתי שייעשה, היה לקום ולקחת בשקט את הארנק שלו, שברוב דרמטיות הוא זרק במהלך ההרצאה למרכז הכיתה. זה הצטרף לשורה של דברים לעוסים, עם אופי דתי-שיווקי-אמריקני שנטף מהדיון שהוא קיים שם. הקיצר - כמו שאתם מבינים - הצד הביקורתי שבי פרח שם. יחד עם זאת, אני חייב להודות שהתרגול עצמו היה אפקטיבי. חזק אפילו. בכל אופן - זה עדיין לא משקיט אותי מלהתווכח:)
• 1 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


2/05/2010 - קונפליקט(ים)
הערב צלצלה השכנה בפעמון (דפקה השכנה בדלת נשמע יותר טוב, אך חוטא לאמת), ובידה עצומה נגד הרחבה של הכביש המהיר הסמוך לביתי. בדיוק היום נסעתי בו, ולא בפעם הראשונה חשבתי כמה זה היה יכול להועיל להוסיף בו נתיב, ואיך זה אפשרי בכלל. יש בו פקקים בשעות מסויימות, ויש מצידו האחד שטחים פתוחים שאני מעריך שהם פחות או יותר עתודות הבנייה הבאות בכפר סבא - ומן הסתם - מדובר בבניינים. מסתבר שהתוכנית שאליה העצומה מתנגדת כוללת חיבור של הכביש הזה לכביש 6. כרגע אני צריך ליסוע כ10 דק' עד כביש 6, וזאת אם אין פקקים. בקיצור - התוכנית נשמעת לי דווקא אחלה. לא מדובר כאן על עוד הרס נרחב של שטחים פתוחים ושמורות טבע, אלא להיפך - על עיור יעיל יותר, שבתורו יצמצם פליטות וכו', ויחסוך זמן, שלא לדבר על דלק, כסף ועצבים. בקיצור - היה לי קשה להתנגד. למעשה - חשבתי לעצמי שאולי כדאי לתמוך בתוכנית - השאלה באיזה אפיק. איך כתיבה בבלוג מתפקדת לצורך העניין? בכל מקרה - יצויין, למען הסר ספק, שאני בכלל לא אוהב את העובדה שאני גר ליד כביש ראשי. בעיניי זה מפגע רעש נורא. לא הייתי מודע לזה יותר מדיי כשרכשנו את הבית - גם כי הייתי רגיל לגור ליד כבישים ראשיים, וגם כי הבית מטעה, כי הכניסה אליו היא מתוך שכונה שקטה, ורק הצד שאליו מופנית דירתי סמוך לכביש הראשי. בכל מקרה - זה בעייתי עבור ההקלטות באולפן שלי - שויתרתי כבר לפני שנים על תנאי שקט אופטימליים בו, חרף נסיונות איטום, ואפילו שעדיין התקווה מפעמת. בייחוד נוראים הטרקטורונים - פעמים הרבה בשעת ליל מאוחרת. האמת - אולי אם הכביש יהיה ראשי יותר התופעה הזו תיעלם? בכל מקרה- בכלל אני סבור שהארץ שלנו לוקה במפגעי רעש רבים ונוראיים - ראה ערך חיל האוויר. אין לאן לברוח ממטרד הרעש, שבתורו משקף את הציווילזציה הטורדנית שלנו, אל שקט ושלווה. אניווי - השכנה נראתה כמעט נרעשת שאני לא סבור אוטומטית שצריך לחתום על העצומה. וזה מוביל אותי לעוד נישה ב"נושא" הזה - כל הזמן מחתימים אותנו, ומנסים לגייס את כולנו, לתמיכה בכל מיני יוזמות, או יוזמות נגד, שיש לנו מעט מאוד מושג עליהם, ושייתכן מאוד שלו היינו שוקלים אותן לעומק היינו מחליטים אחרת, אבל הגיוס הכללי כבר זורק אותנו לאיזו עמדה, ובתורו מייצר דעת קהל וכן הלאה. זה לא רציני. אני לא אוהב לקחת חלק בשכאלה, ולכן לרוב אני לא חותם/מצטרף - וודאי אם אני בקושי יודע משהו על הנושא, ויש לי חשד שאני הולך לחתום על משהו שבלשון המעטה איני שלם עימו. מצד שני - קשה להתגייס למאבקים חבתיים ואחרים כשכל הזמן אתה רוצה לדעת מספיק - תמיד תהיה עוד איזו זווית. בעייתי. ברירת המחדל היא לנסות לשמור על שיווי משקל הגיוני, אבל הספק - הבודהיסטי אם תרצו - עומד ניצב כבסיס איתן
• 1 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


25/04/2010 - בקטנה על בילעין ושות'
לא שאני חושב שהם לא צודקים שם במחאה שלהם - אחרי הכל - גזלו מהם את אדמתם, ואפילו יש פסיקת בג"ץ שתומכת בהם, ועדיין השלטון שלנו מצפצף עליהם ועל בג"ץ. ועדיין - אני נגד איך שהם עושים את המחאה הזו. כאילו - מה הקטע להנציח את המאבק הזה? מה הקטע בלפצוע כ"כ הרבה אזרחים וחיילים, ואפילו לגרום להרג? שום דבר לא יגרום לכם לקפל את המאבק הזה? וכל התמיכה שאתם מקבלים - לא היה עדיף להפנות את המשאבים לשיפור חייכם בדרכים אחרות, ולהתמקד בשיחות שלום, לחץ פוליטי כתוב (ושני אלה גם במישור של הסיוע הבינלאומי שאתם מקבלים) וכן הלאה? מה"סיבה" הזאת אני לא תומך ולא רוצה ללכת להפגנות הללו. וכן - נכון שיש שמועות, שאפילו נדמות לי כמבוססות, שחלק של המתפרעים הוא בכלל מושתל של כוחות הביטחון הישראלים - מה שחמור מאוד בעיניי, ועדיין. ואגב - כן - בגלל מסרים קיצוניים שמושמעים לא אחת בכל מיני הפגנות, קשה לי גם להגיע אליהם. החל מהילול של אלוהים (אללה בהקשר הזה), דרך הערצה של טרוריסטים, שריפת דגלים (כן, זה לא אקט נורא אלים, אבל נורא מעצבן... לכל הפחות... מה שנקרא - באנדרסטייטמנט), וכלה כמובן בקריאות מוות ל/השמדה של וכדומה. אל תקחו את זה אישית - אני תמיד מזכיר את הדוגמא של ההפגנה "כן לטראנס, לא לסמים" שהשתתפתי בה, למרות שזעמתי על ה"לא לסמים", ותמיד יהיו סממנים ומסרים שיקשה עליי להסכים איתם, גם במקומות שבהם אני חושב שבטוטאל המחאה מוצדקת וראויה לתמיכתי, אולם בהפגנות הערבים/מה שנקרא שמאל קיצוני, האלמנטים הללו, הקשים לי, מובלטים הרבה יותר מדי לעיתים קרובות. זו בעייה. וכן - זו ביקורת ממי שבגדול מה שנקרא - בעדכם
• שלח תגובה חדשה!


25/04/2010 - הבלוג שלי
מוזנח קצת, אך הוא בעיקר בשבילי. אני תוהה מה כדאי לכתוב בו. הוא כזה מישמש. אני תוהה איזה ערך יש לדברים. כלומר - נניח שאני כותב פוליטיקה. למי זה עוזר? מה אני כבר יכול לחדש? והרי מי שמתעניין בפוליטיקה, ואפילו לו הייתי איכותי בכך, ימצא שזה תמוה עד דוחה שאני מתעסק כאן בעניינים אחרים. אבל אולי, אם בכלל יש לי קוראים, הקוראים שלי כאן בשביל הקול האישי והיחודי שלי, ואולי אם גם אגניב פוליטיקה פנימה, אז אוכל לשנות את העולם בקטנה, לטובה. אז לכתוב לדוגמא שצפיתי בפורנו? הטענה הפוליטית הקבועה תהיה שזה מנצל/משפיל/מדכא נשים. ואני אומר - אם כבר - אז גם גברים, ולא פחות, אבל על זה מדברים אולי שביב מעל ההיפך. מזכיר לי מודעה דמגוגית שראיתי על ילדה קטנה שאומרת בבלון "כשאגדל ארצה להיות זונה", ואז - "אף אחת לא בוחרת" וגו'. אז א' - כן, ופועל ניקיון זה החלום? וב' - נו - באמת - אולי לא בתור ילדה, אבל יש בהחלט פנטזיה כזו לכמה וכמה אנשים. כן, אז המציאות רחוקה מלהיות ורודה - בואו נעשה אותה כזאת. אבל אם כבר ניכנס לתנאי העסקה וכו' ניכנס לדיון כלכלי מאוד רחב. בקיצור - הכל קשור, ואפשר להגיע לפוליטיקה מכיוונים שוני. אפשר לכרוך כל מיני דברים ביחד, את האישי, את הכללי, את מה שאני מייצר, את מה שאני צורך, וכן הלאה. ואפשר גם לדבר על עשייה פוליטית. קבוצות הלחץ בפייסבוק הפתיעו מעט וגרמו לכמה שינויים פוליטיים פה ושם. אני קצת נמנע מהן - תמיד צריך לברר דברים לאשורם - אישו גדול - אולי נרחיב תיכף. אבל ברור, והיה ברור עוד קודם, שבהצבעה בבחירות לא מתחילה ולא מסתיימת ההשפעה הפוליטית של האזרח הקטן, אפילו הלא מאוד פעיל. הבעייה כתמיד היא דמגוגיה וריבוי פרטים, וקשיים בזיקוק האמת, שחייב להיות תנאי מקדים לגיבוש עמדה, ואז רק מגיעים לאופי והיקף הפעילות. כן - לאחרונה אני מרגיש שאני צריך להיות קצת יותר פוליטי - החיידק זע בשנתו. אז זהו - סיפתח קטנטן וכללי. יש לי כמה נושאים שחשבתי להרחיב בהם. מעניין אם זה יקרה בקרוב - למשל ממש תיכף אפילו, או... בינתיים אני הולך לתלות כביסה. (לתחזק את החיים הפרטיים זה חשוב! בכל הרמות. זה אולי מסר פוליטי נהדר בפני עצמו גם;)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



28/03/2010 - סוד השיר
הלילה עפתי.
רק לרגע, תוך סבך חלומות, שכבר נשכח, ואני תוהה אם שווה להיזכר. כשעפתי, בתוך בניין - סוג של קתדרה בתוך מבוך ארמון, הרגשתי שזה חשוב. הרגשתי נפלא. כבר שנים לא עפתי בחלום. לא שאני זוכר. והתגעגעתי. אז זה ראוי לציון.

חוצמזה - הנה כתבתי טיוטה ראשונה לשיר שדיברתי עליו כבר בעבר.
למעשה כבר כתבתי איזו טיוטה, אבל נסוגתי ממנה. זאת של הפעם דומה לשירה חופשית יותר מאשר למשהו להלחנה. את המנגינה של הפזמון וקטע המעבר יש לי פחות או יותר בראש כבר מקודם. כל השאר יצטרכו השראה. אגב חלומות - כבר חלמתי גירסה מוצלחת של השיר, אבל כדרכם של חלומות, ומאחר שבמילא לא טרחתי אפילו לנסות לתעד - היא התפוגגה. אבל כן השאירה שאריות של ההתפתחות המוזיקלית של הפזמון/מעבר המדוברים. הקיצר - עכשיו הזמן לפתח את זה, אם כי הטקסט עשוי להשאר כמו שהוא.
הרי הוא לפניכם:
(אגב - כל הזמן אני בסרטים שהמוזיקה לא מקורית. קרה גם לגאונים הגדולים ביותר וכו', אבל זה מבאס. בכלל - לשבור את הראש על אמנות ראויה זה תמיד סרט. זה בעצם גם משהו שהשיר מדבר עליו)
מהשנייה הראשונה
זה חייב להרגיש טוב
שיקשיבו
שתקשיבו


ניסיתי לשנות את העולם
גם כשידעתי שאי אפשר
גם כשהאמנתי שכן
תמיד חיפשתי דרך

ניסיתי מוזיקה
ניסיתי מגע
ניסיתי פוליטיקה אישית וגדולה
ואולי משהו עשיתי
ואולי כלום לא חשוב
או שכן

חתרתי לאמת
שאפתי למוסר
גם כשחשבתי
שזה מיותר
אפילו הייתי מיוסר

בסגנונות שונים
תמיד עצמי
חשוף, מתחבא
היינו הך
תקשיבו?
יש למה?
יש למה?
מקווה שכן
וכמו כלי אתרוקן


באהבה מאהבה האהבה
משתוקקת להיכנס
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


19/03/2010 - עוד פוסט שהתחרבש, וזוטות נוספות
היה היה כאן פוסט מסויים שבו הזכרתי מישהי מסויימת, לא משנה מי, לא משנה בנוגע למה, אך יצא שהיא ביקשה שאוריד את זה מכאן. אז - בהכירי אותה, אחכה לשמוע שאכן הבקשה קונסיסטנטית, אבל בהנחה שכך יהיה, עלול אני להוריד מפה חומר - דבר שלא אופייני לי, ולכן אני מוצא לנכון לכתוב זאת, אף מבלי להתייחס בצורה מסגירה למה אולי היה כאן ולא עוד.
מכל מקום, אולי זו הזדמנות לנהל דיון על השכחה והסתרה. ולאו דווקא בגלל הקשר הישיר.
לפני יומיים למשל, צפיתי בהצגה אנדה. אני לא אהרוס למי שטרם ראה ומעוניין. אני יכול להמליץ בפה חם, או בלב שלם. בכל מקרה - ההצגה הציפה נושאים של השכחה והסתרה. ביחוד כאלו שבאים מבפנים. על דברים נוראיים שראוי שישכחו, או על דברים שלא מתאימים למסגרת שאותה אנו רוצים לצייר, ועל כן ראוי להעלימם. כמובן, הקשר היה לשואה.
עכשיו - אני גדלתי לתוך המנטליות הזו. אני לא יודע כמעט שום דבר על הקורות את משפחתי פעם. והאמירה הזו נכונה לגבי כמעט כל מהלך החיים של אלו שהביאו אותי לעולם, ואלו שהביאו אותם לעולם. כן - כמה דברים אני יודע, בוודאי - אבל בגדול - יוצא שאני כמו אוטיסט. ואני תוהה אם להמשיך את זה הלאה.
הבלוג הזה, לדוגמא, חושפני בעיני כמה, וסתום עד מאוד בעיני אחרים. מה אפשר ללמוד ממנו? איך אפשר להשכיל? כיצד החוויה יכולה לתרום להבנתם של אחרים את העולם? ויותר מזה - להבנתם של קרובים לי - צאצאיי למשל, בבגרותם למשל, את העולם שבו הם גדלו?
בעולם של נוגדי דיכאון ראוי שנדע מדוע אנחנו מדוכאים. אולי זה שלב בדרך לפתרון.
אניווי - אתם יודעים איך זה - לעיתים קרובות הפוסטים מתנסחים במהלך כמה ימים בראש, ואז כשהם כבר כביכול נכתבים - התוצאה מרגישה כה שונה...
ולנושא אחר:
בסוקרי את הקריירה, ברי לי כי אני נמצא כרגע בתקופת מניה שכדאי לנצל לעשייה מרובה. העניין הוא כמובן שיש כל כך הרבה דברים שאני מנסה לעשות, שיש לי שוב צורך ביממות יותר ארוכות.
מכל מקום - הגעתי למסקנה מחוזקת שבאמת זה בסדר שהציור נדחק. זה אני עקרונית יכול לעשות גם בפנסיה. אבל הרוקריות דווקא חבל שנדחקת.
מצד שני - לארגן את להקת הרוק שהייתה לי זה משימה מוציאת חשק עם סיכוי קלוש להצליח כיאות. ונכון שאפשר חלופית, אבל יש מספיק סיבות למה לא. למשל - רחמים על האוזניים שלי. בכל אופן - יתכן שיהיה משהו אלטרנטיבי יותר - אולי עם תופי פדים שאני זומם עליהם, אם כי - אין ספק שזה לא אותו הדבר מבחינת הרוקריות - והיא - כאמור - חלק ממה שמרגיש לי חסר לאחרונה.
בכל אופן - גם לעמוד לבד על במה ולשיר ולנגן ולעשות מוזיקה מאולתרת אלקטו אקוסטית זה כיוון שאני מקווה להספיק לבחון. לצורך העניין אני רוצה גם לבצע כמה רכישות, אך אצטרך להמתין טיפה בעניין. המצב הכלכלי לא מאפשר ממש להתפרע, והיו כמה וכמה הוצאות בתחום המוזיקה לאחרונה - למשל ההוצאות על הכינור והצ'מבלו שקיבלתי (ביטוחים, הובלה, תיקונים וכיו"ב). מכל מקום - במילא זמן זו בעייה. אבל אני מקווה שעד שאגיע לזה לא ייצא לי החשק, שנוטה לבוא וללכת.
טוב - זיבלתי מספיק לעצמי ולקוראיי המוטלים בספק, אם כי - לאחרונה - טיפה פחות בספק;)
יאללה ביי בינתיים,
וד"ש בבית
• שלח תגובה חדשה!



11/03/2010 - טיוטה (סופית?)
נושאת עיניי לשמי הליל
לחפש משמעות
לא נתפסים המרחקים
אך התחושה מאוד אמיתית

וכל הפרספקטיבה סובייקטיבית
מרגישה כמעט מיותרת
אך גם שכל היקום
מתרכז בי

עוצמה שלוות שלהבת
וגם בדעיכה
משהו עוד יותר שם
לעולם קיים
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



4/03/2010 - דיסקליימר
אשתי קראה את הבלוג. היא באופן די עקבי נמנעה מכך לאורך השנים, ועכשיו - לא משנה למה, היא החליטה להשלים קצת פערים.
יצויין שהבלוג פתוח לפניה כמובן, אבל גם - שידעתי שהיא לא קוראת, מה שתרם להתנהלות שלי בו כאילו היא לא קוראת, ואתם יודעים איך זה - בכל פורמט, אל מול כל קהל, מתנהלים אחרת בצורה ותוכן (גם אם יש חפיפות כמובן - וטבעי שיהיו, ואף הרבה).
בכל אופן - הציק לה לראות אותי מזווית שונה.
על מה שבינינו אני בד"כ נמנע מלכתוב כדי לכבר את הפרטיות שלה.
אבל הציק לה עוד משהו:
היא טענה שהבלוג יוצר מצג שווא כאילו היא מסכימה לדרך התנהלותי ומחשובותיי המיניות. זה, אם כך, דורש הבהרה, ואפילו מבלי להכנס לעומק הפרטי שלנו (אולי זה יגיע בנסיבות אחרות ביום מן הימים, אך זו רק אופציה ערטילאית, ללא כוונה אופרטיבית מאחוריה, ובכל מקרה - לא מה שנקרא "כאן ועכשיו")

אשתי ואני הפכים בקטע. אולי אפילו מייצגים קיצוניות, אפילו שיש כמובן הרבה שיותר קיצונים מאיתנו, אבל אין ספק שאנחנו מייצגים כיוונים שונים על ציר.
אשתי מונוגמית לא רק במעשים, אלא בהוויה ובמהות, ואת עולמה המיני היא מתעלת בעיקר אליי גם במחשבה, ובכל מקרה - לא אובססיבית.
אני לא רוצה להכנס להאם זה הבדל אופייני בין גברים לנשים (למרות שנדמה לי שבאופן כללי אכן כך, וזה חשוב), אבל אצלי יש עיסוק מתמיד במין - לא במעשה, כי אם במחשבה. מבחינת מעשה - אני שומר על המונוגמיה, שהיא ההסכם בינינו, באופן כמעט מושלם. היו לי התפלקויות קטנות ביותר. התפלקויות זו אפילו מילה גדולה מדי בעיניי, כדי לתאר את הסטיות הקטנות והמועטות שלי מדרך הישר, אם כי - אני מאוד אוהב להלך על הגבול שבין האסור והמותר - כמו משה שראה את הארץ המובטחת. בכל מקרה - כשזה מגיע למחשבות - אובייקטיזציה ופנטזיות הן לחם חוקי.
וכן - אני נותן לזה ביטוי בבלוג. זו לא מהותו, אבל זה חלק אינטגרלי בו.
זה עשוי להרחיק אנשים מסויימים, אבל - תמיד הייתה קיימת בי האמונה שכחברה אנחנו מדחיקים את הלגיטימציה של מין באופן שיוצר עיוות והרעבה, ואני לא רוצה להשתתף בזה, ואפילו - רוצה להציג אלטרנטיבה, ולטעמי - זה שאני לא כותב באנונימיות, דווקא נותן לזה גב.
אז כן - אני לא זורק את זה בפרצוף של הסביבה שלי - לו הייתי, הייתי מן הסתם מסתבך ומרחיק מעליי רבים, אבל - בכל זאת נותן לזה פומבי ומי שרוצה להתחקות יכול. זה לא אומר שלאישתי יש עולם דומה, או שהיא תומכת בכך - כמו שאמרתי - על העולם שלה, ובאופן הכרחי כפועל יוצא - על העולם שבינינו, אני משתדל לשמור בצנעה הרבה יותר, מפעט כבוד הפרט, שאני יודע שחשוב לה.

אז זהו. זה דיסקליימר קטן, ואני מקווה שבהמשך הבלוג רק אשתפר, אשתחרר, וגם - אהיה רענן ומעניין. מצד שני - לכו תדעו;)
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



27/02/2010 - מהו אושר?
יש לי כעת צ'מבלו. לא עניין של מה בכך. חלום כ"כ ותיק, שכבר לא ממש חשתי בחסרונו. ועכשיו, אפילו שהוא עוד לא במצב תקין ממש, כבר הוא ממלא את הבית בהרמוניה, וכולי נרגש ומצפה לנגינה בו.
ויש פסנטיש בסביבה - חלום נוסף. הבוקר אני הולך לנגן בו. ואפילו כינור בארוק יש כרגע, אם כי הוא לא ממלא אותי באושר מיוחד, אבל גם בזירה הזו צפויות אולי התפתחויות. ויש תווים הממלאים אותי באושר מעבר לפינה. למשל - פקסימליה של כתבי באך. ועוד מציאות.
האושר הוא לפעמים קצר מועד. אני זוכר שניגנתי לראשונה סונטה מקסימה של שוברט לפסנתר בסי במול. פשוט יפהפיה. לבי התרחב בעת הנגינה, אפילו שניגנתי חרא. לאט לאט ניגנתי קצת יותר טוב, אבל בד בבד הנאתי פחתה. ההרמוניה (ואני כולל בכך גם את המלודיות השוברטית המופלאה כמובן) כבר לא הייתה מסעירה...
כעת, אני מניח, צפויה לי תקופה דומה לאור מה שצוין לעיל.

הידיים קצת כואבות. לתקן את הפסנתר, כך שאולי יכאבו פחות, יעלה כולה 200 שקל אצל אותו בנאדם נחמד ומעניין שיתקן את הצ'מבלו, שעשויה להתפתח איתו מערכת יחסים שאולי תכלול אף נגינה משותפת. אתמול באילתור של 5 דק' נראה שהתחברנו והתרשמנו אחד מה/לשני.

הכל עולה המון כסף. הבנק נותן לי הלוואות, אז אני לא מוטרד. אני צפוי להיות מסאז'יסט מקצועי החל מהשבוע, ובונה על כך שיהיה לי כסף מספק מזה. עם קצת מזל גם הכנסות שלי שגדלו במילא מענייני המוזיקה יתבטאו בסופו של דבר. עם עוד קצת מזל גם פרויקטים של אשתי יביאו טונה כסף, ויפצו על הכנסות בשיגרה שלה שנמכו, ואף יעשירו אותנו קצת (כלומר - אולי נכסה קצת חובות:)
לגבי המסאז'ים - חוץ מכאבי ידיים, ועוד כמה דאגות, אני מקווה שילך טוב ובכיף - למקצוע הזה יש פוטנציאל עבורי - תמיד אהבתי לעסות, ונדמה כי אני טוב בכך.

והתחום הזוגי גם לא רע, אם כי - על זה ארחיב אולי פעם אחרת.

וכן - מלחמה מאיימת כל הזמן. זה מדהים האווירה במדינה הזאת. צריך להיות אוטיסט כדי לא לחיות בחרדה מתמדת ו/או מיליטנטיות מובנית. רוב חיי עשיתי בדיוק את זה. תקופה מסוימת דווקא לא. אבל כעת נראה שאני גם מודע, וגם מצליח להתעלם מזה ברמה הרגשית לא רע.

הקיצר - האושר אולי קצר מועד, ואולי שברירי, ויש טונה טענות ומענות. נגעתי כאן רק במקצת נושאין, אבל בגדול מיי פוינט - אפשר להרגיש גם טוב לפעמים. לא קל לי להצליח בכך, ונדמה לי שאפילו הבלוג מעיד על כך. אבל - עכשיו לדוגמא - אני מצליח, ואני מקווה להמשיך בכך.

יום נפלא לכולם, ונתראה בהמשך.

שלכם,
אני
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


1/02/2010 - עוד קצת
אז עוד מילה על הזונות:
שתי זונות הטרידו אותי מעט יותר:
הראשונה, נערה, או ליתר דיוק - אישה צעירה, יפה למדי ע"פ סטנדרטים מקובלים, שפגשתי נדמה לי בפעם הראשונה. היא נראתה קצת מסוממת - התעמקה באיזו כתבה ממושכות, הייתה קצת תזזיתית. דיברתי איתה. מסתבר שהיא מהשכונה שלי...
המתנדבים הותיקים הסבירו לי שאני הולך לראות מקרה קלאסי של הדרדרות - שבפעם הבאה שאני אראה אותה אני אבחין שהיופי שלה נמוג והיא נראית עלובה אמיתי כמו כל השאר שם. אכן - זה מה שקרה. בפעם האחרונה שהייתי שם, היא בהחלט כבר נראתה עמוק בדרך לשם. לא שהספקתי להחליף איתה מילה הפעם. היא הייתה תזזיתית ועצבנית לפחות כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה, והמקלט עצמו היה מפוצץ בכל מיני מתנדבים ומבקרים מחו"ל, שאיתם ניהלתי את מרבית האינטראקציות. אבל מעניין יהיה לעקוב אחריה. כמובן - הלב והמוח רוצים להציל אותה. כמובן - השיפוטיות בילט אין... אבל היא ככל הנראה מקרה מייצג, ויש הרבה כמוה. את השאר אני רואה בד"כ ישר במצבים המתקדמים יותר של ההדרדרות.
לדוגמא - הייתה אחת אחרת שכבר הולכת על טורים גבוהים ומדברת לעצמה. אחת המתנדבות (עם הכשרה רפואית) הסבירה לי שהסמים אוכלים לה את המוח. אני תוהה מה זה אומר. תוהה לגבי אופציות העזרה שם.
אולי עוד אחת שחשבתי קצת על המקרה שלה היא אחת שפלטה משהו על זה שהבעל לא יתן לה לצאת מהזנות, כי ככה היא מפרנסת אותו. נשמע שהיא די לכודה. גם עצוב, אבל מזווית אחרת - זוגית יותר. כי לכאורה נשמע שאם הייתה לבד אולי היא לא הייתה עמוק בזה.
אבל רוב הנשים שם, מעבר לכך שנראות במצב רע, הן נשים שלא ברור לי איך אני מתחבר אליהן בכלל. לא ברור לי הרקע שלהן, המצב שלהן, המכנה המשותף שעשוי להיות לנו וכו'. מסתובבות שם, בקריזים ועצבים לעיתים מזומנות, אוכלות, ישנות, מודדות בגדים במלתחה ונעלמות. כאמור - רוב האינטראקציה היא עם המתנדבים. אני מקווה שזה ישתנה קצת - לא כי למתנדבים לא מגיע קצת ממני (הו, איזה מתת אלוהי אני...), אלא כי הסיבה לכך שאני מגיע לשם היא הזונות שנמצאות ב"פח"

זהו. ובקשר לחיים שלי - אני על הילוך גבוה, תכליתי, פועל, חצי קלולס, ובכל מקרה- מתרחק למדי מפעילות פוליטית, ואפילו מהתעניינות פוליטית. ממשיך להיות ספקן למדיי, בונה את עצמי ופעילויותי היצירתיות והמפרנסות. קצת זקוק למרגוע - הלוואי שהיה לי שקט שליו שבו אני גם מרגיש טוב - צריך להכניס את זה לשיר שאני מתעתד לכתוב שאתם זוכרים כבר שאזכרתי אותו אם אתם קוראים קבועים.
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



31/01/2010 - מקומות ואנשים
בטווח של שבוע בערך, ביקרתי בשתי שכונות בת"א שלא הכרתי. הרגשתי נורא נחמד עם זה. מעניין מה זה אומר. בטח עדות לכך שאני בתקופה שאני מרגיש נחמד.
אולי הגיע הזמן להפסיק לגרד את הגבולות ולהינות מהתוכן. כנראה שזה מה שאני עושה בעצם. סביר שאני גם פילוסופי מדי.

רציתי להזכיר גם איך שבמקלט זונות יותר ויותר מתברר שחלק ניכר מהעזרה מיועד למתנדבים עצמם. וזה לא רק אני אומר - המתנדב הראשי, שלו בעצמו אני מרגיש שאני תורם בשיחותיי עימו, אמר לי שהוא מרגיש הרבה פעמים כבייביסטר למתנדבים, שרבים מהם בעצם באים מחו"ל לתקופת התנדבות. כאלה שמחפשים את עצמם, מטבע הדברים. לא אנשי קריירה ומשפחה.
וה"מנכ"ל" של המקום אוהב לנגן, ואוהב לנגן איתי. טוב שיש לי תפקיד.
ויש שם קטע חזק מאוד של אמונה. בעיקר בישו למעשה. אני עוד ארחיב על זה את הדיבור בהזדמנות - כרגע נסתפק בלאזכר את זה. בכל אופן - אני צריך להרגיש שאני יותר עוזר לזונות עצמן... וגם עליהן עוד נרחיב...

טוב, די.
יאללה ביי, וחיוך ממני
• שלח תגובה חדשה!



5/01/2010 - yeah
נשלח על ידי Anonymous
woohoo
alright
רואים עד כאן?
הסתדרנו..
קישור קבוע לתגובה


28/01/2010 - עדכונון
עדכונון. פשוט חסר כאן. אני אפילו לא ממש זוכר איפה עזבתי את הבלוג לאחרונה... אני די עסוק. כל מיני פרוייקטים. מעסיק את עצמי רבות. וגם אם יש זמן פנוי - בד"כ הוא לא מתאים לכתיבה - המולתי מדיי וכאלה. בכל זאת - רציתי לומר שלום, ולהזכיר שאני קיים - לא יותר. כמובן, כמו תמיד - היו כמה פוסטים חזקים שרצו להיכתב, אבל הם כבר התמוגגו זה מכבר - באמת שלאחרונה אין לי יותר מדי. אניווי - נראה לי אני אלך לכתוב משהו קטן גם בבלוג באנגלית. או שלא - נראה...
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע


7/01/2010 - עייף
הרבה פעמים בבואי לכתוב עייף אנוכי.
פעמים רבות גם נוטה לשטותניקיות, פעמים היא משתלבת כנדבך מליצי עלוב משהו.
בכל אופן - רציתי לספר איך ההיא דפקה לי בראש איזה שעה על מסעה לנצרות. אמנם סיינה לי את השכל, אבל האזנתי בגבורה, אפילו ברגעים קשים כשקישרה בין הפגנות הומו-לסביות לאירועים בטחוניים, מתוך אמונה שוודאי אפשר להפיק משהו מסיפורה מחד, ומאידך - בכל זאת - האישה עוזרת לאחרים, וצריכה גם תמיכה בעצמה אולי.
וכן - זה לא שאני יודע שאין אלוהים, או שהוא בכלל מוסלמי. הרי אני, כל פעם שאני נתקל בחסידות, ומצדי שתהיה ירוקה ושמאלנית, ממהר להאחז בספק ולפקפק. ובכל זאת - זו אינה דרכי.
ונשאר לי גם לתהות אם אכן לצאת מזנות וסמים אל הדת זהו הישג. על פניו נראה שכן, אגב... בכל אופן - משתלב לי באינטואיציה שמכתיבה את בחירותיי.
• 0 תגובות • שלח תגובה חדשה ! • קישור קבוע לקטע



4/01/2010 - הבלוג חי וקיים
או בועט, כמו שאומרים. או כפי.
קראתי אותו היום לראשונה מתחילתו ועד תומו הזמני. עשיתי את זה כדי ללקט את השיר החדש שדיברתי עליו לאורך הבלוג שכעת הזמן לכתוב. סופסוף אשכרה גם התיישבתי וכתבתי פיזית משהו, אבל רציתי לדלות את השאר מהבלוג. זה לא יהיה בצורה ישירה.
בכל אופן - עשיתי את זה בשני חלקים. אחרי החלק הראשון הייתי כולי התפעלות על כמה עברתי. וזה רק בלוג אחד - יש גם באנגלית הרי... שלא לאזכר את שאר פעילויותיי.
אין ספק שהבלוג גם מנוסח בשבילי, אם כי לכו תדעו - אולי יכול להיות מעניין ומובן לנוספים.
(ואת השאר אפרוש בהמשך - אני לא במצב לכתוב. אבל בגדול הייתי מדבר על מה ראיתי לאורכו בכל זאת - מה השתנה ומה נשאר אותו דבר מבחינה מנטלית ופיזית-דיכאון/תזונה, פוליטיקה וכיו"ב. ואולי בכלל פשוט נמשיך הלאה - גם ככה הבלוג כולל התייחסויות רוחב ארסבלוגיטיות)
• שלח תגובה חדשה!



2/01/2010 - דווקא רציתי לכתוב לא מעט
בשבוע האחרון היו לי מלא פוסטים שרציתי לכתוב אותם.
החל מהביקור במקלט זונות שם פגשתי את הפעילים*
דרך מה קרה עם הסוד שהוזכר
כלה בביקורת על אווטאר
ומן הסתם - עוד כמה עניינים.
על מה אכתוב בסופו של דבר, אם בכלל?
הדחף לכתוב עדיין קיים בי, קצת, מפעפע. בערך כמו שהדחף לשיר עדיין קיים בי קצת, מפעפע, מתחת לפני השטח.
בקרוב תהיה הופעה עם דן (צפורי. חבר, ומפיק מוזיקלי/זמר-יוצר). דן ביקש (סוג של:) שאשיר שם את מה מקור הצרות - שיר קצת כסחיסטי, עם מילים שכתבתי כלכך מזמן שאולי פג תוקף. זאת הצרה עם כל השירים האלו שמתיימרים... בכל אופן, הוא כבר עובד על פלייבק אינדוסטריאל מדליק, שאני לא יכול לחשוב שבשם המוזיקה לא יהיה כדאי לשחרר את זה לאוויר העולם. אבל דחף לשיר את זה? - צריך לגייס את השאריות שלו מתחת לריצפה... וכמעט אותו כנ"ל כלפי דחף לשחרר את זה...
בגדול יש לי תוכנית לשחרר אוסף סינגלים כאלבום. ולו כדי שיהיה לי אלבום להשמיע.... אמור לקרות בקרוב, אחרי שאכין בעצמי עוד מס' שירים מצומצם שכבר מותחלים, או לכל הפחות - מולחנים, ואחרי שאחבר שיר חדש שדן יפיק. אולי היום אצור את השיר הזה? - מתגלגל כל כך הרבה, עובר כל כך הרבה טרנספורמציות בתכנון...
בכל אופן - אותו הדבר עם דחף לכתוב, אבל קצת שונה. באמת יש לי הרבה דחף לכתוב, רק שיש מליון חסמים. החל מהתחבאויות, דרך חוסר זמן, וכלה בכך שהמילים לא יוצאות. אבל כן - גם כאן
ומה עם בחורות? - ובכן, ניקח את מקלט הזונות כמשל. מעבר לזה שאני עקרונית נמשך לכמעט כל בחורה בסיטואציה מסוימת, על שתיים שפגשתי שם כבר פינטזתי יותר. אחת מתנדבת, אחת זונה...
או המסאז'ים. השבוע הייתה אצלי ה"לקוחה" (אני מתלמד) הראשונה שבחרה לשכב ערומה לגמרי - יעני - גם בלי תחתונים. אני חייב לומר שהחלק של המסאז' של הטוסיק היה הרבה יותר מוצלח ככה. אני באמת ובתמים, באופן מקצועי לחלוטין, ממליץ לכולם. אבל אני גם מודה שזה הדליק אותי בטירוף...
ויש כמובן את הבחורה מהסוד שלא יוצאת לי מהראש. בעיקר השדיים שלה הם הזיכרון הפיזי שנשאר לי. ולא - לא עשיתי איתה הרבה - גם עם השדיים הלכתי מסביב.
אגב - אני די חושפני כאן, אבל מה זה משנה - הבלוג הוא בשבילי, ומי שקורא אותו רואה שאני בן אדם, ומי שלכאורה לא אמור לקרוא יודע מספיק או שייחנק:)
אניווי - אולי עדיף לעבור לביקורת על אווטאר.
ובכן - טכנולוגיית התלת מימד החדשה אכן די מרשימה, ובלא ספק - קפיצת מדרגה בתחום. בשעה הראשונה של הסרט התלהבתי ממנה. אחר כך היא כבר נדחקה לשולי התודעה, אז מה הרווחנו? שלא לדבר על האקסטרה כסף שדורשים עבור הכרטיס בגללה...
מכל מקום - הסיפור היה קצת איום ונורא. מלא מלא קיטש. ואני לא מדבר דווקא על הרומנטיקה, אלא על כל הממבו ג'מבו של צבא/תאגידים/ניו אייג' שיט. וסליחה שאני קטלני - אתם יודעים שאני פתוח. אבל - איך אפשר מצד אחד לנסות להכניס מסרים בעד אהבת הטבע, חיבור אנרגטי כלל עולמי, וכבוד לחיים, ומצד שני לעשות סרט שלם שמבוסס על אלימות לוחמתית. כמובן עם הפי אנד. רק אתמול קראתי שאכן משחקי מחשב אלימים מעודדים אלימות. מתי נקלוט שאנחנו רק משקיעים את עצמנו במעגל איבה?
בכל אופן, גם מבלי להזדקק לביקורת כזאת, נראה שהסיכום הכללי הוא שהסיפור היה מטופש. אם כי יש לי חשק לברר אם זה מבוסס על ספר, ואם כן - לנסות לקרוא אותו. בכל זאת - מה שבסרט עובר כטפשי, עשוי להתגלות בספר כעמוק. כי הרבה נושאים חשובים הרי כן נדונו בו...
ובלי קשר - בקדימונים הסתבר שהולכת להיות גירסא של עליזה בארץ הפלאות בטכנולוגיה הזאת. של דיסני, עם ג'וני דפ. יש מצב שאתן לזה סיכוי. עשה לי חשק.
ובנוגע לזונות הרחוב - רציתי לכתוב כמה מילים על כמה שאני כועס על מדיניות הסמים שמובילה/מקבעת את חלקן הגדול שם. למה לא לעשות את זה חוקי? ו/או - למה לא להקדיש לאכיפה בקטע של מניעה משאבים. קשה? בלתי אפשרי? לא ממש - הרבה יותר קל להתעסק בגראס. המון כותרות חיוביות משום מה למעצרים הדביליים של מכוניות עם צעירים בצפון למשל. לי זה עושה הרגשה של לכו לעזאזל. אגב - אחת הזונות הנגמלות גם סיפרה לי סיפור מעניין על מתדון - תחליף הסם. היא מספרת שהיא נאלצה להיגמל מזה בעצמה - כן - המתדון בעצמו היה משהו שהיא מצאה לנכון להיגמל ממנו, למרות שזה היה תהליך מאוד קשה. והמדינה לא עזרה שם. להיפך - היא טוענת שמפני שהיא גם עשתה רעש בנושא, המדינה התחילה להתנכל בה, באופן שמזכיר סיפורים על הקגב...
טוב, אני מרגיש שהתפרק/צתי מספיק לשעת בוקר זו. נמשיך בהזדמנות הבאה.
כל טוב בינתיים,
שלכם,
א/ענ/די




*בשתי מסיבות הפעילים (השנייה אצל מתנדבי הסעות החולים הפלסטינים) שהייתי הרגשתי שהמארגנים זקוקים לתמיכה נפשית, והרגשתי שאני גם נותן להם קצת. כל הכבוד לי:) (למרות שהייתי בטוח שאני הולך לשם מסיבות אחרות. לדוגמא במקלט חשבתי שיהיו זונות בארוחה החגיגית, ולכן זו בעצם התנדבות רגילה. לא שיש רגילה עבורי בתחום - עוד לא הייתי שם מספיק. בכל אופן - נוצר מצב שהמוזיקה שלי תעזור בהתנדבות שם. הרחבה בהזדמנות - אני כבר סוגר:)
• שלח תגובה חדשה!