אתמול נהניתי.
רקדתי כמו עז אחרי סיוע קל של וודקות רד בול עד שלא רק הגב התחתון שלי הרגיש שהוא הולך להישבר (מה שכבר חצי שנה קורה לו באופן יומיומי) אלא גם הברכיים התמרדו. אז נשכבתי קצת, ואז החלטתי שאם כך אני מספיק פיקח לחזור הביתה, אבל דן שיחק אותה והשאיר אותי להתמנגלות נעימה בלאונג'.
האמת שזה היה כיף כי רק שם באמת הרגשתי שאני מתחיל להתמנגל - למרות החופש שכבר התחיל קודם. כלומר - כבר בזמן ההופעה קלטתי פה ושם אנשים שגם מסתכלים עליי במבטים מחייכים, אבל בתכל'ס אף אחת לא התחילה איתי, אף 1 לא ניגש לדבר איתי, ומהאנשים שאני כבר מכיר יש מצב שפספסתי כי החלק שלי במוח שאחראי על לזכור, פרצופים ובכלל, מתפקד באופן רנדומלי. איש כן, אישה לא.
חשבתי לקחת את זה קשה שלא התחילו איתי. מה? התכערתי? הזדקנתי? השמנתי?
אולי גרוע מזה - אני כבר לא מעניין אף 1, אני משדר חוסר חברתיות. אלוהים יודע מה. הרבה פעמים שאני יוזם נסיון לקשירת קשר זה לא צולח, אבל זה כבר יתחיל להיגרר לדיון עמוק מדי אם ארחיב את הדיבור על כל מיני פלטפורמות. לא. ניתוח כולל בפעם אחרת. מישי סיכמה את הקטע הרלוונטי בפשטות - כתוב לך על המצח "נשוי". אז האמת שאולי, אבל אני לא מקבל את זה. כנראה שכתוב לי על המצח "אולי חרמן, אבל לא ייגע בך באמת". ידוע הרי ש"נשוי" לא מרתיע אף אחת, אפילו אם בשביל הפוליטיקלי קורקט היא נשבעה שבחיים לא תתעסק עם.
אז אני באמת לא אתעסק עם. חלק מעסקת החבילה של הנישואים שלי, ובגידה בנוסח של מאחורי הגב תרעיל גם את היחסים וגם את החזון שלי, כך שגם היא לא בגדר אופציה. אבל חליק - מעבר לזה שהרהרתי בזה, באמת לא נפגעתי.
הייתי מאושר מהחיוכים והמבטים האוהבים שכן קיבלתי.
אולי גם מילה על ההופעה? ובכן - קודם כל - היה נהדר לראות את המקום מלא ועם וייב כ"כ חיובי. הסאונד במה היה מכה אנושה - היו סיבוכים קשים בבאלנס ובתפעול הציוד, אבל שמחתי לגלות שמבחוץ זה נשמע טוב - כך על פי עדויות. תודה לעוסקים במלאכה שנאלצו להתמודד עם הקשיים.
ניגנו לא רע רוב הזמן, ובהחלט זרמנו בנוחות, וזה כשלעצמו שווה ציון ככיף.
הסשנים היו נהדרים אף מהרגיל. הם ממש משתפרים בעקביות (כמו כמעט כל השאר בעצם) מהופעה להופעה. היו מעניינים וקשים. צפיתי מרותק. תודה למתנדבות האמיצות והמוצלחות. אני לא מכיר את השמות של כולן, אבל מי שכן כבר אמרתי גם באופן אישי.
זהו.
?
דיברתי עם אישתי לפני כמה ימים על העניין של קהילה. משו בסגנון אם אני מקנא בקהילה שלכם. התשובה הייתה ועודנה - כן. אני מאושר בשבילכם. קיפ דה גוד וייב און.
אה, כן - דן - תודה מאמי. על הופעה מוצלחת, על השירים הנפלאים, על התנהגות חברתית וחברית לעילא, על תרומתך לבניין הקהילה (כאן אני כבר כמעט לא מי שאמור לומר את זה, אבל בכל זאת), ובכלל! שתצמח ותפרח
לפני 17 שנים. 11 במאי 2007 בשעה 12:21
