החיים על סף תהום

לאור מידע שהתקבל הבוקר במערכת אני מוצאת לנכון לבדוק מול קוראיי הנאמנים.

האם זקפת בוקר היא לראותה בלבד?

או שמא אפשר קצת להשתעשע?

היום ונוס ואני מארחים את ההורים שלי.

זה מפגש חשוב כי זאת כי זאת פגישה נוספת עם אבא שלי מאז שהפסקתי את הנתק בנינו.

זאת הפעם הראשונה שהם באים להתארח אצלנו בצורה רשמית מאז שאנחנו בדירה הזאת (כמעט 7 שנים) ולמעשה בכלל עד היום לא יצא לי לארח אותם באופן כזה לארוחת ערב באף דירה שגרתי בה.

במשך השנים שאנחנו גרים כאן יצא לנו לארח הרבה פעמים את אבא של ונוס, היורש, הרבה חברים ואפילו את צילומי תוכנית טלויזיה.

בשיחות איתם עלה העניין שאנחנו לא נפגשים מפסיק, ואני יכולה להבין אין לנו איזה רוטינה למפגשים ובחגים אנחנו לרוב נעדיף להיות בבית.כמעט בכל פעם שהתארחנו אצל ההורים שלי אז יש איזה משהו, או שהזמנו לארוחת בשרים על האש ואז בסוף לא היה לאבא שלי כוח להתעסק עם האש וזאת הפכה להיות ארוחת פשטידות. ועוד כל מיני דברים דומים.

בגלל שהרבה פעמים הם אמרו משהו אחד ובסוף עשו משהו אחר, הם בעצמם לא ממש אוהבים לבשל ואולי גם לא לארח, בגלל הטראומות שלי של הצעקות והמריבות שהיו בלי סוף סביב זה שהייתי ילדה.

בסופו של דבר לא הרגשתי מחוייבת להגיע וזה הלך ופחת עד שבקושי הגענו אליהם.

ונוס הציע את הרעיון הוא לייצר איזשהו אידיאל אירוח לפי הסטנדרט שלנו כדי לשמש דוגמא ובתקווה שכך יראו המפגשים אצלהם.

בפועל התעוררתי ב 4 בבוקר עם הרבה חרדות, מה יהיה, איך יזרום, האם יהיה טעים, האם אבא שלי יהיה מרוצה ולא ייתן הערה עוקצנית ומעליבה.

אני יודעת שאני מבשלת מאד טעים, מאוזן ובריא.

אני יודעת שהבית שלנו יפה ומזמין.

אני יודעת שגם הדבר הפשוט ביותר שאכין יהיה הרבה יותר טעים ממה שהם היו אוכלים הערב אם לא היו מתארחים אלנו.

אני יודעת שונוס קנה מלא פירות וירקות מהממים ויהיה לצידי.

אני יודעת שאנחנו יודעים לארח מעולה ואנשים מאד נהנים אצלנו.

ועדיין אני מפחדת.

היום אני מסיימת תהליך מורכב בו הייתי בו הייתי תקופה ניכרת ובמקום מסוים כל חיי.

בעבר הייתי חושבת ופועלת מתוך מחשבה שזהו הסתיים התהליך ועכשיו אפשר לחזור לשגרה ולהרגלים הישנים אבל היום אני מבינה דברים אחרת ולמעשה היום אני מסיימת תהליך אחד ומיד מתחילה תהליך נוסף שהוא ברובו בדיוק אותו הדבר רק במקום ממנו אני מגיעה הוא שונה.

התהליך שהיום מתחיל הוא חדש עבורי והוא הרבה יותר מאתגר ואני יודעת שלפי דפוסים שנקבעו אצלי אני חייבת להמשיך ולפעול באותה הדרך כדי לשמור ולתחזק באופן יומיומי את השינוי ואחרת אגיע בקלות לאותו מקום שבו אני לא רוצה להיות.

זה ההבדל בין המקום שבו אני שורדת לבין המקום בו אני משגשגת.

את התהליך התחלתי בכך שרציתי לעשות שינוי אבל לא הייתי מסוגלת לעשות לבד וקיבלתי המון עזרה מונוס דבר ראשון ביכולת לדבר ללא תחושת הבושה שליוותה אותי במשך השנים ודבר שני המון עזרה פיזית.

אפילו שפישלתי ושחררתי אחיזה הוא עשה משהו שהוא לא אמור לעשות והחזיר אותי לתוך המעורבות שלי בתהליך. כי הוא הבעל הכי תומך ומושלם בעולם וביחד אנחנו שוברות כל תקרת זכוכית שיש.

על מנת שהתהליך הזה יזכר לטובה בכך שאני מסוגלת להתמודד עם כל דבר בחיים קניתי בצורה מחושבת לנו את המצעים הנעימים בעולם.

הבוקר התעוררתי וחשבתי על אחד מסיפורי האהבה הכי גדולים, יפים, בלתי אפשריים וסופר אכזריים. 

קצת קראתי במקורות ואז נזכרתי בגרסת הפמדום המעולה שמישהו חשוב כתב, כי הסיפור הזה הוא הכי פמדום אומנם לא ssc 

אז החלטתי לתת לו את הכבוד הראוי בבלוגי 

שמשון ודלילה גרסת הפמדום מאת ונוס בפרווה 💕

הגבר האחר בחיי

אני מודעת לפחד הגדול שלי להיסחף ולהיות כל כולי בתוך קשר אינטימי, הפחד שאפגע, שאהיה חשופה, הפחד להעביר למישהו אחר את המושכות ולא לשמור עליהן חזק חזק בעצמי.

אני גם מודעת לכך שאלו הם רק פחדים בראש ומתוך דפוסים ישנים שקיימים ורק לאחרונה אני באופן מודע אני מכניסה יותר ויותר את המחשבה שזה בסדר שאהיה חשופה ופגיעה אל מול אהובי.

בניגוד להנחת המטפלת המינית שטענה שאני צריכה החזקה ב 4 ידיים כדי למלא את החסכים שלי, אני חושבת שהצורך שלי בגבר אחר הוא השלוק של החמצן אותו אני צריכה בזוגיות כדי לאפשר לעצמי לנשום ולהרגיש שאני לא שלך.

הנוכחות של הגבר האחר גם יכול להביא איתו יצריות, חייתיות, חיזוק לביטחון עצמי, חדות מסויימת וגם יכול לענות על צרכים נוספים כמו המקום שלי כנשלטת מול מישהו שפחות יכול לפגוע בי כי הרגשות שלי כלפיו שונים וכמובן המחמאות ממישהו אחר אליו אני נמשכת.

אך בסופו של דבר אני לא נושמת רק חמצן אלא אוויר שהוא הזוגיות שלי, הקשר המשמעותי בחיי, יצירת הבית המשותף שלנו.

אני מרגישה איך כל מיני שחזורים מהטיפול עולים בתוכי.

חלקם לא טובים

אני חושבת שיצאתי עם תחושת האשמה הכבדה, צלקות בנפש בכל הנוגע למיניות, חוסר ביטחון שנמצא אי שם בתודעה.

בנוסף לכל אלה יש ענן הלחץ שמסתובב מעליי שאני חייבת להשקיע יותר, שכרגע אני לא מתאמצת מספיק, שאני לא עושה.

וזה לא נכון כי אני עושה המון ואני אפילו משקיעה מאמץ מכופל שבעתיים כי בכל פעם שהרצף נגדע התהליך שצריך לעשות כדי לחזור שוב לרצף הוא אדיר, כמה אנרגיות, כמה השקעה וכמה מאמצים כדי לחזור למקום שהייתי בו לא כל כך מזמן.

אני צריכה להזכיר לעצמי שאני בקלות יכולה לאבד המקום הזה אם לא אשמור עליו בכל יום ויום כי בשניה שאשחרר הוא יחמוק ממני.

אני מודעת לכך שבגלל שגדלתי בבית עם המון חסכים נבנה בתוכי מנגנון של חסר ופיצוי

היה חסר לי חום ואהבה ופיציתי את עצמי בחום ואהבה במקומות אחרים

הייתה חסרה לי פרטיות ויצרתי לעצמי עולם שלם פרטי משל עצמי.

אני לא רוצה להחסיר מעצמי או מהסביבה שלי ואז לפצות אותם על אי השמירה שלי, אני מרגישה יותר ויותר שחוקה מכך.

אז אחרי מנוחה לתקופה ארוכה וכבר קצת התרגלתי להיות ללא לק ובנתיים גם עברה שנה שלמה מאז שהפסקתי לכסוס ציפורניים.

הפינה חוזרת

מאחורי המצלמה הצלם הפרטי שלי ונוס 💞

מצד אחד

שאני חושבת על המטרות שאני מציבה לעצמי 

מה ואיך אני בוחרת לעצמי

מהו סדר העדיפויות שלי 

מהו המחיר שאני מוכנה ולא מוכנה לשלם.

אני חושבת על המורכבות במערכת היחסים ועוד במערכת יחסים בדס״מית שהיא עוד יותר מורכבת.

ומצד שני

אני חושבת על העונג העצום 

תחושת החיות שממלאת אותי 

אני נזכרת באורגזמה האדירה שהייתה לי שהייתי עם הבחור האחרון בזמן שרכבתי עליו וונוס ליטף לי את כף הרגל.

את הידיים הזרות המקועקעות שהצמידו את אותי אליו.

את תחושת הניצחון והסיפוק הגדול שהרגשתי בימים שאחרי.

והכי חשוב שזה עובד טוב אז זה וואו ושווה הכל!

שווה כל מאמץ והשקעה.

עברו כשבועיים מאז השיחה עם אבא שלי וכשלושה שבועות מאז השיחה עם אמא שלי

אחד הדברים שביקשתי משניהם אבל כל אחד בדרכו שלו הוא להביע התעניינות בי, להתקשר לשאול מה שלומי מיד פעם ושזה לא יהיה רק אני זאת שיוזמת את התקשורת.

במהלך השבועות האלו אבא שלי כתב לי הודעה אחת שעניתי עליה בסמיכות לקבלתה ואמא שלי התקשרה פעם אחת כדי לשאול משהו על הטיול שהם מתכננים לעשות בעוד כמה חודשים.

אני לעומת זאת התקשרתי אחרי שחזרנו מאילת כדי לספר חוויות וזאת הייתה שיחה קצרה שהם היו באמצע משהו אמרו שיחזרו אלי ולא חזרו עדיין.

הדבר החשוב כאן עבור עצמי זה להבין למה אני כל כך כמהה לתשומת הלב מהם, למה אני צריכה את האישור שלהם לכמה שאני מוצלחת או לא ויותר מהכל אני צריכה להבין שזה מי שהם והם לא ישתנו בטח לא בטווח הקצר רק כי אמרתי את זה.

אני רוצה לבקש מעצמי להפסיק לשחזר את הנטישה הבלתי פוסקת שהם עושים לי, שהיא לא תהיה חלק מחיי.

בהמשך לפוסט הקודם

אני חושבת שמתחת לחשש בלבקש משהו לפני שנזקקים לו נובע מהפחד שהצד השני יהדוף את הבקשה וכל עוד מדובר בבקשה יש בהחלט אפשרות שהיא תתאים או לא.

אבל הפחד שאקבל דחייה ואיזה מאמץ גדול שאני צריכה לגייס מעצמי כדי לבקש משהו גם אם הוא מאד הגיוני ולגיטימי, כמו למשל לבקש משהו קליל שאני רוצה יעשו עבורי והמחשבות שאני מכניסה לעצמי בראש שאם ביקשתי וזה לא מתאים אז אקבל תשובה שלילית ואם לא מתאים לי אז שאלך לחפש.

וזה לגמרי הסרט שלי על כלום ושום דבר.