החיים על סף תהום

האם מתישהו הגוף נרגע?

הדמעות מפסיקות?

מצליחים לישון?

הראש מפסיק לדפוק?

מרגישים משהו אחר חוץ מכאב?

ובעיקר מצליחים לנשום?

באחת השבתות בדרכי הביתה אחרי טיול שבת בוקר עם חבר, זבוב מעיק החל להסתובב סביבי, ניסיתי להדוף אותו אבל החצוף הציק בלי סוף ובסוף נכנס לאפי.

התחושה הייתה בלתי נסבלת אני מרגישה שמשהו תקוע אבל לא מצליח לצאת.

נשיפה כאן ושם ושום דבר לא קורה.

אי אפשר להכניס אצבע או משהו כדי להוציא אותו וזה עוד יכול להכניס אותו עמוק יותר פנימה.

כבר התחלתי להשלים עם העובדה שאולי אצטרך לגשת למוקד והלחץ מתגבר אבל החלטתי שלא לוותר לקחתי נשימה (ולא מהאף) ואז עוד שתי נשיפות והזבוב החצוף נזרק החוצה במצב הרבה פחות טוב משנכנס ואז תחושת הקלה ממלאה אותי, אין את הלחץ באף ולא צריך טיפול רפואי.

וכך גם אצליח לעבור את התקופה הנוכחית הזאת עם כמה שהיא קשה, כואבת וגורמת להמון דמעות, המון בילבול ואי וודאות, אכזבות, מחשבות ותקוות.

אבא שלי הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר בחיי בעניין לקיחת אחריות.

פשוט אין לו את השריר הזה, זה ממש לא קיים בו.

ברמה קיצונית הוא יכול לשכוח משהו ולהאשים אותי

או שיכול לקרות לו משהו במהלך העבודה ואני שהייתי במקום אחר לגמרי ואפילו לא דיברנו יכולה להיות האשמה בכך. 

זה גרוע!

כי לחיות עם בנאדם כזה שלרוב יאשים אותך על דבר כזה או אחר אז האשמה תמיד מרחפת מעליך ואת יודעת שהיא תגיע במוקדם או במאוחר.

מילא עניין האשמה אבל יותר גרוע מזה זה עניין אי לקיחת האחריות, אם עשיתי משהו והתוצאה הייתה אחרת ממה שרציתי האחריות היא עליי לשנות זאת.

אני יותר ויותר מסגלת לעצמי את המקום הזה בו אני לוקחת אחריות עליי חיי, המעשים שלי ובעיקר הדברים אליהם אני שואפת.

זה לא עובר חלק וללא קשיים ובהתחשב בכך שלא גדלתי בבית שפיתח את חווית המסוגלות שלי.

אני רוצה שיותר ויותר להזכיר לעצמי שאני אחראית למצב הקיים ואני אחראית לשנויים בחיי.

ובעיקר לשבור את המעגל הנוראי עבורי של אשמה ולקיחת אחריות.

בזמן האחרון אני חושבת הרבה עליה

התגובות האלימות שלה ונכון שאני בתהליך סליחה מולה אבל אני מרגישה שאני רוצה לראות תמונה מלאה כדי לדעת יותר טוב על מה אני סולחת וכדי להימנע מהשיחזור עבורי.

אני זוכרת שהיא לא הייתה מצליחה להעיר אותי 

היא הייתה מעירה אותי בכך שהייתה שופכת כוס מים על הפנים והיכלות לקום אחרי דבר כזה היא מטורפת, יש שרירים ברגליים שלא מועדים לקיומם עד שחוטפים התעוררות שכזאת.

הכי גרוע שרק לפני כמה חודשים בעקבות משהו ששמעתי במקרה הבנתי שזאת התעללות.

בנוסף לאלימות היא גם הזניחה הרבה מאד דברים ומצד שני פלשה למלא מרחבים שהיא לא הייתה אמורה להיות בהם, ידעתי שאם אני רוצה לשמור על משהו לעצמי אז עדיף שהוא יהיה מחוץ לכל מקום שהיא יכולה להגיע אליו.

ולמרות זאת אני עדיין בוחרת לסלוח כדי למנוע מעצמי את השחזור הנוראי שמתרחש בחיי באופן בלתי נמנע.

פרידה מהחלום שלכבוד גיל 40 שלי, 50 שלו ו20 שנות קשר נטוס לניו זילנד.

פרידה מחשבות על הטיולים שחשבתי שנטייל בהם ביחד.

פרידה מהטיולים המשותפים. 

פרידה מהחלום שאם תהיה לנו בת נקרא לה Ocean .

פרידה מהרגל שאני כל הזמן בודקת עבורו מה צריך ומה עומד להיגמר.

פרידה מהחוויות במדבר.

פרידה מהמחשבה של מה אכין לנו לאכול.

פרידה מהאיש שראיתי לנגד עיני איך אנחנו גדלים ומתבגרים ביחד בדרך שלנו.

פרידה מהשולחן העוגל שמיודע לארוחת המשותפת שלנו.

פרידה ממי שאני הכי סומכת עליו בעולם שיהיה לו את הרעיון, מחשבה ועצה הכי טובים.

פרידה מהמוטיבציה להכנת מותססים שהוא אוהב.

פרידה מגילוים חדשים שהיינו אמורים לגלות ביחד.

פרידה חקר משותף של מוזיקה חדשה וישנה.

פרידה מהמחשבה שיום יבוא ונגור במקום מוקף טבע אי שם בצפון או במדבר.

פרידה מאילת שכבר לא תראה אותו הדבר.

פרידה מטיולים לאור כוכבים שבו אנחנו מרגישים הכי קטנים ומחוברים בעולם.

פרידה מירידה לעומק של המילים בשירים שאנחנו אוהבים.

פרידה מלקחת בטעות את האוזניות שלו ואז להבין שאין להן סוללה ולהטעין אותן בשבילו.

פרידה מהקניה של אטמי אוזניים, קפה אתיופי, עדשים אדומות.

פרידה מהצלם הפרטי הכי מושלם שהיה לי.

פרידה מלשמוע אותו מנגן ולהתמוגג.

פרידה מלשמוע את העבודה שלו.

פרידה מערמות של ציוד הכרחי לכל טיול שכולל שינה.

פרידה ממחשבות זוגיות.

פרידה מסידור המקרר שהוא מביא ירקות ופירות ואני מגלה וחושבת על מה לבשל.

פרידה מהסלט הגדול והטעים שהיה נחתך טרי בכל יום.

פרידה מלהכין כריכים, ירקות ופירות לטיולים.

פרידה מהאנשים הקרובים אליו שהיו חלק מעולמי.

פרידה מהמון פאן שהיה ביחד.

פרידה מ״קו הציפורים״.

פרידה מרגעים משותפים מאד אינטימיים, עמוקים וחשופים.

פרידה ובעיקר הבנה שבאמת עשינו הכל אבל ממש הכל כדי שזה יצליח.

פרידה מהחוויות המיניות הכי מדהימות ומיוחדות.

פרידה מפנטזיות שחשבתי להגשים ביחד.

פרידה מכל הדברים המשותפים שלנו.

פרידה מחיבור עמוק וקשר מהותי.

פרידה והבנה שכאן מסתיים סיפור האהבה המשותף שלנו.

פרידה מהנשיקות, חיבוקים שהכי אהבתי.

פרידה מחלק ניכר מהלב שלי.

פרידה מהבית שלי.

פרידה מהבאדי שלי.

פרידה מהחבר הכי טוב שלי שאי פעם היה לי.

אני יודעת שעבדתי קשה, נתתי את כל כולי לקשר, לזוגיות, לבית ולאהבה.

הצלחתי לעשות שינויים משמעותיים בתהליכים מורכבים וצלחתי אותם פעם אחר פעם.

נכון עדיין התשתית לא הייתה 100% ולכן עדיין היו בעיות.

לחמתי כמו הלוחמת שאני בכל כוחי מול כל העולם כדי שזה יעבוד, לא איבדתי תקווה לרגע אחד, לא משנה כמה קשה היה כי אהבתי.

אהבתי, אהבתי בכל ליבי, נשמתי וגופי, לפעמים אני חושבת שהלוואי ואנשים היו מסוגלים לאהוב 0.10 ממה שאני אהבתי.

ותמיד אותה אהבה הניע אותי שוב ושוב לפעול כדי להגיע לעתיד טוב יותר.

ובכל זאת אחרי קרוב ל 19 שנים של אהבה עוצמתית, עמוקה ועם כל הכאב שעכשיו ובטח שעוד יבוא ייתכן וצריך לשחרר באהבה.

אז כמו בפוסט הקודם בו התחלתי תהליך של סליחה לאמא שלי כאן אני רוצה להתחיל לסלוח לאבא שלי וזה קשוח, אני ממש מרגישה את הקושי הפיזי בלב.

אבא אני סולחת לך 

שלא היית נוכח בחיים שלי עד גיל 12 וגם לאחר מכן רק מתי שראית לנכון.
שהזנחת אותי 
שלא ראית אותי באמת
שנטשת אין ספור פעמים מתי שרק יכולתה
שהפקרת אותי אל מול האלימות של אמא
שלא שמרת עליי או הזהרת אותי וקבילתי כוויה מהתנור שהייתי בת 3
שלא הראתה לי שאתה גאה בי.
שתמיד העדפת לחזור לבית של סבא וסבתא במקום להשקיע בבית שלך.
שפלשת לי לפרטיות.
שהחזקת בכל הכוח בשליטה מולי.
שלא הסברת לי הרבה דברים חשובים כמו איך לנהל חשבון בנק ומצד שני הבאת לי כרטיס אשראי ללא הגבלה בגיל 16.
על הייסורים הנוראיים שהעברת אותי בכל פעם שביקשתי עזרה.
שלא ביקרת, התקשרת או התעניינת בי שעברתי שינויים בחיים.
שברגע שהחלטתי החלטה משמעותית התעצבנת, צעקת וניתקת את הקשר איתי.
שאתה בוחר לזכור רק מה שנוח לך.
שאתה מאשים בלי סוף.
שאתה מעביר את האחריות ממך כל הזמן.

ועם כל הכאב הגדול שיצרת בחיי, כי הבאת אותי שלא באמת רצית בכך.

כן הייתה תקופה משמעותית בחיי בה הייתה נוכח וזה מאד עזר לי.

אני לא באמת יודעת מה אתה קיבלת מסבא וסבתא שהעברת את זה אליי, כי אצלי בזיכרונות הם שומרים כאנשים חמים ואוהבים 

אבל למרות כל זאת אני בוחרת לסלוח לך, כי אני רוצה לשחרר את הכעסים האלו ממני ולאפשר לעצמי חיים טובים יותר.

כחלק מתהליך אותו אני עוברת עם עצמי אני רוצה להיות מסוגלת לסלוח להורים שלי על הילדות שלי בעיקר כדי לשחרר ממני את האנרגיה של הכעס והאגרסיות ולמצוא שלווה פנימית.

אמא אני סולחת לך

* על שמשכת אותי והיד יצאה לי מהמקום 
* על המגע הלא נעים שקיבלתי ממך
* על שפרצת לי לחדר שלא הייתי בבית והעפת את כל      הדברים שהיו על השולחן, שברת לי דיסקים שהיו מאד יקרים עבורי ולא הסברת לי שלא לקחת לך את הפינצטה.

*  על הפעמים שירדת לחיי שאפסיק לאכול את זה ואת זה. שאכין שיעורים גם שסבלתי מזה.

* על שדאגת לספר אותי קצוץ.

* על הפעמים שצחקת עליי ולא איתי.
* על התגובות הבלתי צפויות ולפעמים אלימות שלך.
* על ההשפלות ממך.
* על אי יצירת הבית כמקום חם, נעים ובטוח בשבילי.

* על שלא קיבלת את הנשיות שלי, הבגרות המינית ושלחת אותי להסתדר לבד.
* על חוסר הסבלנות, חוסר ההכלה, וחוסר היכולת להתמודד.

ולמרות זאת אני מבינה את המגרעות, אני לא חושבת שהכל היה רע היו גם דברים טובים 

כמו שהייתי מסבירה לי דברים בסבלנות אז באמת הייתי מבינה.

או שהייתי חולה ממש אז כן ידעת לשים עליי יד על הגב ולעשות נעים ומרגיע.

אני יודעת שכפי הנראה גם את קיבלת חינוך דומה והעברת אותו הלאה כי לא יכלת אחרת.

ולכן אני סולחת לך על זה כדי שאצליח לייצר עבורי חיים טובים יותר.

מה איתי, מה איתי, מה איתי
לא מסתדר עם עצמי
מה איתי, מה איתי, מה איתי
איפה שכחתי את שמי

לא יודעת למה
לא יודעת איך, איך ומה
רק רוצה לברוח,
מה זה קרה לי
טוב לי או רע לי,
תגיד לי...

לא רוצה לברוח.

אז בעקבות הקשר החדש שנרקם בחיו של ונוס זה מביא אותי להתמודד עם מצב חדש שהוא זר לי.

אני בעד ההתפתחות ואני מרגישה שהיא עושה יותר טוב למצב הקיים, הבעיות והקשיים שלנו היו שם קודם לכן ולא קשורות לזה.

בגלל שהכל זר לי ואני עוד לומדת את עצמי במצב הזה ואני זוכרת איך הייתי מגיבה פעם למצבים כאלו ולא הייתי רוצה לחזור לאותם המקומות.

היום אני רוצה להגיע לזה ממקום אחר 

דבר ראשון אני בוגרת יותר ומסוגלת לראות תמונה רחבה הרבה יותר של המציאות גם אם ברגע נקודתי כואב /קשה לי.

דבר שני אני יודעת שאני יכולה לעשות המון דברים אחרת ולשנות סדרי עולם ואני רוצה להיות מנטורית טובה לעצמי שאצליח להגיע למקומות טובים יותר.

ודבר שלישי אני רוצה שאהבה תהיה ערך עליון בחיי וכמו שאני יודעת לקבל אני כך אדע לתת.

אז כתבתי תזכורת לעצמי

לנשום עמוק לפני כל תגובה או מחשבה שרצה לי בראש.

להיות נוכחת, לדעת מאיפה זה מגיע.

להתמודד גם אם זה קשה ולא קל בדרך. 

להעריך את מה שיש.

לדאוג שהזמן שיש לנו יהיה משובח.

להכיל את הרגשות שלו ושלי.

לשמוח על מה שמקבלים. 

לשמור על הגבולות ומרחב בטוח. 

להבין שזה המצב ולראות את התמונה המלאה. 

לתקשר בנועם.

להפנים וליישם את הרשימה הזו! 

רגע הניצחון התחיל אתמול בערב אחרי שההורים שלי יצאו סגרנו את הדלת וונוס ואני נתנו כיף אחת לשניה like winners 

מאותו רגע התחלתי לעבד את מה שעבר עליי, עלינו באותו היום.

לאורך הימים האחרונים הצלקות הטראומטיות החלו להיפתח ולדמם לפרקים, נזכרתי בריבים הנוראים שהיו בניהם כל שבוע סביב ארוחת הערב, למה אמא שלי צריכה לארח ולבשל, היא עייפה ועובדת בימים שישי, אין לה כוח.

הצעקות שלה היו נוראיות, אני ממש שומעת אותם עדיין בראשי.

ואני בעיקר זוכרת את התחושה הקשה שבא אחרי שהם רבו בטירוף היינו יושבים לאכול ארוחת ערב, בצורה קרה ואיך מרגישים את הכאב בכל ביס שעובר בגרון.

בגיל 17 הכרתי את האקס שלי, שהייתה לו משפחה סופר חמה ואוהבת (שאהבו אותי מאד) ושם ארוחת שישי הייתה נראת אחרת לגמרי, עם צחוק ודברים מעניינים שהיו מספרים וכל מיני מאכלים מיוחדים שהיו מכינים כי הבת אוהבת ככה או ככה.

והבנתי בעיקר שאפשר אחרת.

נחזור לארוחת אתמול, אז בגדול שמרתי על המסורת שהתגבשה בשנה האחרונה שבה אני מכינה לנו ארוחת ערב טעימה ומיוחדת.

דיברתי איתם ביום חמישי כדי לאשרר את הגעתם, אצלהם זה מאד טבעי להבריז ברגע האחרון ולבדוק האם יש בקשות מיוחדת אמא שלי אמרה שהיא רוצה להביא פירות ים וחמאה אך ידעתי שלא כדאי להסתמך על זה כי היא יכולה לשכוח, להחליט שלא להביא ולא לעדכן ועוד.

שמרתי על עצמי ולא ביליתי שעות במטבח כדי להכין מלא אוכל, נערכתי מראש שלכל אחד יהיה מה לאכול והכל יהיה באיזי, דאגתי לסיים מוקדם כדי שיהיה לי זמן לנוח לפני והעברתי סמכות לונוס בכך שביקשתי שיכין את הסלט המושלם שלו.

לקראת השעה היעודה עדיין הייתי בחששות שהם יבריזו וונוס הציע להתקשר אליהם ולהגיד להם שיתקשרו שהם כאן כדי לפתוח את שער החניה.

זה היה מהלך מתוחכם כי ככה יכולתי לדעת האם הם באמת באים ולהעריך תוך כמה זמן יגיעו. מבלי להיות לחוצה על הזמן.

הם היגעו, אבא שלי עם גבס ביד שמסתבר מאתמול בעקבות תאונה קלה שעבר, קישקשנו קצת בסלון בזמן שהאוכל מתחמם, ונוס דאג להשקות אותם כי הם בדרך כלל לא שותים.

למרות שלא הסתמכתי על זה אמא שלי כן הביאה את הפירות ים ותוך כדי השיחות הקפצתי בחמאה ומרווה.

סביב השולחן השיחות היו נחמדות, אם כי היה משהו אחד שעלה לאוויר ואבא שלי היה חייב לעקוץ אותי סביב זה וונוס מיד בלם את היציאה ושיבח אותי.

האוכל התחיל לזרום לשולחן, הם צחקו ונהנו, התרשמו מהאירוח שלנו.

שהגיע הבשר וראיתי שאבא שלי מסתבך עם החיתוך מיד נעמדתי לידו וחתכתי את נתח לחתירות ביסים קטנים.

הם כמה פעמים אמרו ששמנו רף גבוה של אירוח שעכשיו הם צריכים לעמוד בציפיות האלו, בגדול זאת אותה הארוחה שהייתי מכינה לנו לבד בבית, נעימה ועם תשומת לב.

המטרה הייתה להראות להם איך אפשר לעשות את זה בצורה נעימה ומוצלחת ובתקווה שכך זה יהיה לפעמים הבאות.

ונוס היה מדהים, אירח למופת דאג להשלים אותי איפה שהיה צריך ולחזק אותי בכל הזדמנות שאפשר. הפרטנר הכי מושלם והוא חלק בלתי נפרד מחוויית ההצלחה ומהיכולת שלי להתמודד עם הטראומות האלו ואח״כ בילנו זמן נעים בשיחות עמוקות וחשובות.