פעם שהייתי בת 16 בערך למדתי נהיגה אבל עוד לא היה רישון.
כל המשפחה המורחבת החליטה לעין גדי לחגיגת יום נישואים לדוד שלי ואישתו, אני זוכרת שהתרגשתי שראיתי יעלים, פעם ראשונה הייתי במרחצאות והתמרחנו בבוץ והיה טיול די כיפי למיטב זכרוני.
אני לא זוכרת איך הדרך בהלוך עברה אבל החזרה הייתה סיוט נוראי. מצד אחד אמא שלי לא הסכימה שאבא שלי ינהג כי היא לא סומכת עליו ומצד היא מתה מפחד לנהוג בעצמה את הדרך, לבסוף הוחלט שהיא תישב במושב האחורי עם אחותי הקטנה ואני אשב מקדימה ליד אבא, יצאנו יחסית מוקדם במשך כל הדרך מהיציאה מעין גדי ועד אחרי ערד אמא שלי לא הפסיקה לצעוק על אבא שלי כמה שהיא מפחדת מהנהיגה שלו וכמה שהוא מסכן אותנו והוא לא אחראי ואני רק זוכרת את הצעקות הבלתי פוסקות ממנה זה היה נוראי, אני ממש זוכרת איך כל הכיף בטיול נעלם בתוך כל הצעקות שלה. למעשה ההורים שלי מעט מאד פעמים נוסעים ביחד לכל מיני מקומות בטח שלא למקומות רחוקים, הכל בטווח השעה פלוס מינוס מהבית.
היום שאני מתבוננת בחוויה אני די גאה באבא שלי שלא זרק את האוטו באחד הסיבובים, היו לו מספיק סיבות לכך.
בגיל 30 ודן ואני יוצאים לטיול מגניב באירופה שכלל הרבה נהיגה, אני זוכרת שבחלקים מסויימים האישה הנוראית הזאת יוצאת ממני ללא שליטה. אני זוכרת שאחרי הטיול החלטתי שכאן זה נגמר ואני לא מוכנה להיות האישה הנוראית הזאת שצועקת בלי סוף והחלטתי לתקן ומאז אני בגישה ״הנהג הוא האחראי ואני לא מתערבת בשיקולים שלו״ מאז זה עובד לי די טוב, בזכות התיקון אנחנו יכולים לנסוע לטייל בארץ ובעולם וצוברים חוויות נהדרות בזכות זה, אני מודה שלפעמים קצת יוצא לי ללא שליטה הדפוס ההוא אבל אני מיד מבקשת סליחה וחוזרת לדרך התקינה עבורי.
אני יודעת שאם לא הייתי מחליטה לתקן ההפסד היה הרבה יותר גדול, ההחלטה לשינוי לאור המודעות לבעיה ובעיקר ההחלטה שלא להמשיך באותה הדרך.