הפעם הגעתי לבדי לפגישה
אני: ״באחד הטיפולים האחרונים אמרת שאצלי את עדיין מחפשת מה מקור הטראומה שעברתי שמשתחזרת וחשבתי על זה הרבה בשבועות האחרונים ואני מרגישה קצת יאוש שכמעט שנתיים לתוך הטיפול הכי משמעותי שעברתי ועדיין לא הצלחנו להבין מה היה, קברתי את זה כל כך עמוק ואף אחד לא יכול להתקרב לשם. חשבתי שאולי אם ארחרח בפחדים שלי אולי משהו יתגלה.
אצל דן הערוץ של ביטוי הרגשות שלו הרבה יותר מפותח ממני וגם היצירה מחייבת אותו להיות קשוב למקום הזה״
המטפלת: ״דן הוא גם יותר מבוגר ממך והוא גם עבר הרבה יותר טיפולים ארוכים ועמוקים ואת לא, טיפלת בעצמך בדרכים אחרות ודן יודע על עצמו הרבה דברים מבחינה מינית מאיפה מגיע הבדס״מ״
מדברות קצת על הטיפול הקודם שעברתי שהצלחתי להיות מודעת לעניין האוכל בבית
המטפלת: ״את אוהבת מגע שהוא חזק ומדיוק ולא יכולה לסבול ריפרוף, זה מעצבן אותך״
אני: ״גם לא ברגש״
אני מספרת על ההמנעות שלי מקשר עם ההורים שלי, זה לא בקטע רע ואם הם יתקשרו אני אענה אבל בזמן האחרון הרגשתי שזה פחות טוב עבורי וקצת התרחקתי.
ויצא מצב שחודשים שלא נפגשנו
אני: ״השבוע הגעתי אל אמא שלי, זה מצחיק אותי שאני אומרת ככה, כי ההורים שלי נשואים, חיים ביחד והכל אבל כאילו זה הבית של אמא שלי ואבא שלי מגיע לשם״
אני מספרת על החלום מליל אמש שבו דן ואני נפרדנו, אני בבית של ההורים שלי מפנה עם אבא שלי מדיח ומתעצבנת עליו שהוא לא מבין וקצת מופתע ממה שקרה, שהוא לא ער למצב ואני מספרת לו על הטיפול. ומתעצבנת על אי המעורבות שלו ומסבירה לו שיש הרבה שיחזורים של טראומות שקרו לי בילדות.
ובבוקר שקמתי הרגשתי דיפקות לב כאילו הרגע רבתי איתו, שהוא בוחר לא לדעת לא להיות חלק״
המטפלת: ״אני רואה שיש לך ניצוצות בעיניים, זה אומנם ריב אבל לא בהרכח שלילי״
אני: ״אני רואה בזה מאין קריאה לפעולה, אמריה שאני מצפה לשינוי. אני יודעת שאני צריכה להנהל את השיחה הזאת איתם בקרוב, שהיו מודעים, שיעזרו לנו גם כלכלית״
המטפלת: ״הם לא עוזרים בכלום, זה לא שהם מבשלים או עושים לכם קניות״
אני: ״אני נזכרת שבשנים האחרונות שמתי לב שהרבה פעמים שאבא שלי מתקשר רק שהוא צריך משהו, לכתוב לו מכתב באנגלית או משהו כזה. וזה מרגיז אותי כי אתה יכול להתקשר מידי פעם לשואל מה שלומי ואיך החיים וכו׳ וזה מעצבן שהוא מרגיש בסדר מצד אחד לבקש טובה ומצד שני להנות מהפירות של ההשקעה הרבה שאני עשיתי, ובא לי להגיד לו, תשלום על זה, זה עלה הרבה מאד כסף וזמן, תשלום על המחיר שאני שילמתי תראה נוכחות אתה לא יכול להראות נכחות רגשית תראה נוחות חומרית.״
אני מספרת על יום שני, שבו הייתי אצל ההורים שלי ואמא שלי רצתה שנסע לסבתא שלי ולא רציתי ואז התחלנו להרים טונים אחת כלפי השניה ואמא שלי אמרה ״תעשי מה למען סתבא שלך״ ואני ממש התעצבנתי כי אני אבחר מה לעשות למען סבתא שלי ולא מה שאת רוצה שלא מתאים לי ולא בא לי לעשות.
חשבתי על זה שאני מאין פילטר לאמא שלי ביחסים שלה מול אמה.
אני: ״אני חושבת שהטראומה שלי היא איפשהוא עם ההורים שלי, אני לא בטוחה שהם פגעו בי אני חושבת שהם לא שמרו עליי ועל אבא שלי אני יותר כועסת כי הוא בחר להיות לא מעורב.״
אני חושבת על התקופה של הבית ספר, כמה היה קשה בלימודים ואז אני חוזרת הביתה ואמא שלי יושבת לי על הראש, תעשי שיעוריים, בודקת מחברות וכו׳ ואז בעצם יש לי מורה פרטית ואין לי בעצם מקום נעים להיות בו אחרי בית הספר.
המטפלת: ״היא הייתה בבית יושבת לך על הראש על הלימודים ולא דואגת שתאכלי?״
אני: ״כן, הינו אוכלים אצל סבתא שלי והיתה תקופה שהייתה מטפלת נוראית שאני בישלתי בזמן שהיא הייתה בבית ולא היה איזה פתרון מזין של אורז ושניצל, לא היה שום דבר כזה.
אני חושבת שהנפש שלי אומרת לא יכול להיות שאתם רק רוצים ממני דברים ולא נותנים לי דברים.
אני זוכרת שכילדה אמא שלי כן הייתה מקדישה לי זמן, הייתה משחקת איתי ומקריאה לי סיפורים ואני זוכרת כדבר חיובי״
המטפלת: ״יש איזה חוויה שאבא היה נעדר, את מאד כועסת עליו, הוא נעדר רגשית, הוא לא שמר ולא היה מעורב והותיר אותך באיזשהי התמודדות שהייתה גדולה עליך עם אישה שכנראה הייתה לא טובה לך״
אני: ״כן, הרי בצד של אמא שלי יש לא מעט מופרעיות נפשיות במשפחה, אחותה שמגיל צעיר הייתה מטופלת כל הילדים שלה שסבתא שלי טיפלה בהם ואחד מהם היה במוסד סגור 15 שנה עד שנפטר, בת דודה נוספת שלי שעל הרצף ואחות נוספת של אמא שלי שלא מאובחנת ולא מטופלת. זאת לגמרי סביבה לא מאוזנת ודי מוטרפת.
בגדול אמא שלי היא הבת הכי מוצלחת במשפחה, אבל יש בעיה אחרת עם זה, כי יודעים שהכל בסדר ואז לא מערכים או מפארים את מי שבסדר.
סבתא שלי שברה את הרגל לפני כמה חודשים והיית מאד גאה שבת דודה שלי שהיא בת 34 ברמת תיפקוד בסיסית הכינה לעצמה אוכל, שזה יפה והכל אבל אני עשיתי את זה בגיל 10״
המטפלת: ״אני שומעת אותך מתאמצת כדי למצוא איזשהו חוט שיקשר למה קשרה, את רוצה שנפענח אותך, שנראה בדיוק מה קרה לך, איך זה קורה שאת ״דופקת״ לעצמך את יחסי האהבה המשמעותיים בלי שאת רוצה, למה את מפילה.
אני רואה כמה פעמים את ממש סובלת שאת לא מבינה מה קרה ללא הסבר של דן או שלי.
כאילו בזמן אמת אין לך חלק מסוים אומר - רגע רגע אולי מה שקורה לא טוב.
ואת אומרת שבגלל מישהו שדפק לי את החיים, את הנפש דופקת לעצמי בלי שאני רוצה את היחסים עם אהבת חיי, שהוא הכי חשוב לי. איפשהוא זה נדפק לך בלי שאת רואה את זה, בלי שיש לך שליטה על זה, בלי שאת יכולה שניה לעצור ולהגיד הנה פה תעשי את זה אחרת״
אני: ״גם התחזוקה של הביתה היא משהו שלא היה קיים ועבדתי על זה, המודעות לכל דבר ודבר שצריך בבית, ששום דבר לא מוזנח זה משהו שעשיתי. שלדן נגמר היום הדיאודרנט והוא יודע לפתוח את המגרה ויהיה לו שם זה ההחזקה הזאת כי מישהו דואג ובודק ולא שיש מחסן מלאיים בבית ברגע משהו שאנחנו משתמשים בו עומד להיגמר אני דואגת לקנות.״
המטפלת: ״זה לא משהו שהיה לך?״
אני: ״לא ממש לא, מלא היה בכלל.
אני זוכרת שדיברתי עם אחותי והוא סיפרה לי שהיא ממש סבלה מכינים ושהיא הבינה שהיא לא מקבלת מאמא שלי עזרה, היא החליטה לטפל בזה בעצמה והיא ישבה עם עצמה כמה שעות עם המסרק סמיך והוציאה את כל הכינים לבד בעצמה. היא קצת לא רואה בעיניים אחותי קצת כמו דן בדברים מסוימים״
מדברות על רצף החיים שלי עד גיל 5
במטפלת: ״את מכירה אותי ואת יודעת שאני שואלת הרבה שאלות, אבל יש הרבה דברים שלא ברורים ברצף שלך, אני לא יודעת אם גדלת בבית עמיד או לא, אין לי תמונה של הבית בו גדלת״
אני: ״אני לא יודעת להגדיר מה זה בדיוק בית עמיד, כן גרנו בבית שההורים שלי בנו, אבא בנה בסופ״שים וסבא שלי בנה את כל עבודות העץ בבית.״
המטפלת: ״ברור לך שממשכורת של מורה לא בונים בית, אבא עבד בת״א אז למה הם עברו לנס ציונה?
אני: ״בכל זאת בשנות השמונים בית היה במחיר סביר, תאמת זה נראה לי די מוזר, כי היה לנו בית בת״א והם עזבו אותו ועברנו לגור בחדר בנס ציונה בבית של סבא וסבתא במשך שלוש שנים, זה קצת לא מתחבר לי הסיפור הזה״
המטפלת: ״כל ההיסטוריה שלך הרבה ממנה לא מתחברת, יש משהו שגורם לנתקים האלו, אני חושבת שאת לא יודעת כי הפלת חלקים והפלת אותם כי זה נורא קשה לזכור, כי זה נורא קשה להיות חלק מהדבר הזה, פעם דן אמר שאת כל מיני חלקים צבעוניים אבל איך זה מתחבר אחד לשני אנחנו לא יודעים להגיד. לדן יש סיפור חיים מאד מאד קשה אבל יש רצף, הכל מחובר אפילו מה שלא ידענו אז הוא בדק וחזר עם תיאור.
שאת אומרת על המיניות שלך, שאם הייתה לך בת שהייתה עושה דברים שאת עשית היית נועלת אותה בחדר ולא נותנת לה לצאת, הוא אומר משהו על המיניות שלך ומשהו לא טוב. יש לך היסטוריה עם סמים אפילו די קשה.
אני: ״מידי פעם עדיין עולים בי החשקים, לעשות משהו, טיפה הלתנתק ולהרגיש טוב מיד ולהרגיש קצת תחושה של כל יכולה״
המטפלת: ״כמה זמן השתמשת?״
אני: ״היו שתי תקופות עיקריות ומאסיביות של שימוש אחת בגיל 24 בערך ואז ורד נפטרה ואז עוד תקופה באזור גיל 29-30״
המטפלת: ״היית משתמשת כל יום כל היום?״
אני: ״בתקופה המאוחרת יותר לא, היו לי חוקים, רק בסופ״שׁ״
המטפלת: ״תראי איך היית ההורה לעצמך, איך דאגת לעצמך״
אני: ״הייתה פעם אחת די בהתחלה, שעשיתי ובאיזשהוא שלב רציתי ללכת הביתה כי נגמר וכל הזמן ריצתי עוד ולא הצלחתי לזוז ורציתי לקחת את האופניים ולנסוע לקנות עוד ולא היה לי כסף אז חשבתי ממי לבקש וכו׳. היום שאני חושבת על זה הייתי בסוג של התקף חרדה שדבר מזין דבר ולא הצלחתי לפרק את התחושות האלו והייתי בלופ לא נעים עם עצמי ומאז קבעתי עם עצמי שאני עושה רק אם אני עובדת, שתהיה לי מסגרת כלשהי ורק בסופ״שים״
המוות של ורד מאד הבהיל אותי ואיזה חצי שנה לא יצאתי לשום מקום חוץ מעבודה ואני זוכרת שאחרי חצי שנה חבר שיכנע אותי לצאת ואז פעם ראשונה מאז המקרה ששתית כוס בירה וזהו.
המטפלת: ״מתי לגמרי הספקת?״
אני: ״שאני ודן חזרנוו אחרי איזה זמן שעדיין הייתי ממשיכה לעשות ואז בזכות דן גיליתי שיכול להיות לי טוב ככה כמו שאני ואני לא רוצה להיות יותר ממה שאני עכשיו״
המטפלת: ״האם ההפסקה של הסמים קשורה להחלטה להיות עם דן?״
אני: ״כן, כי אני מרגישה ואיפשהו גם דן רוצה שאני אהיה מעורבת בתוך הקשר וככה לא הייתי יכולה להיות מעורבת״
ממשיכות לדבר על אותו נושא.
המטפלת: ״לפעמים שיש לך את הדחפים האלו זה בעצם אומר ״וואי איך בא לי להרגיש טוב, בכל הבעיות יפתרו כמו שאנשים רוצים להרגיש שוב תינוקות, שמישהו דואג להם והם רק צריכים לראות את המובייל ונעים להם. שהצורך הזה קיבל מענה מהקשר עם דן יכלת לאפשר לעצמך להפסיק״
אני: ״כן דן הוא מאד עוטף״
המטפלת: ״זאת מעטפת שלא הייתה לך כילדה, מטעפת יקרה מפז, עכשיו מקשיבים לך, את חכמה, מדברת בהיגיון, מסבירה דברים, רגישה לדברים כל זה יצא כי דן נתן את המטעפת. אומנם היית ילדה עם קשיים אבל אני לא חושבת שנוצר לך שכל או יופי רק ברגע שפגשת את דן.
אני חושבת שהמטעפת של ההורים, הלא שומרים, הלא מגנים, המזניחים שאנחנו עוד לא יודעים להגיד בדיוק מה אבל המטעפת של הבית שבו גדלת היא מחוררת, לא ברורה, עם נתקים.
עד שפגשת את דן יש לנו מלא השמטות, אין רצף.
אני: ״היה אישוי עם השיער שלי, שלאחותי ולי היו כינים ואני זוכרת שסיפרו אותי קצוץ, פיטריה. ואני זוכרת שלא הבנתי למה עשו את זה לילדה? היה לי שיער יפה ולא אהבתי להצטלם בגלל זה. וזה היה מגעיל.
המטפלת: ״למה? לעשות ככה לילדה? שאלת פעם? הרגשת שזה מכוער, לאן זה לוקח אותך?״
אני: ״אני חושבת שעברתי איזשהי פגיעה מינית ואז רצו לבטל את הנשיות שלי״
המטפלת: ״גם לי המחשבה הזאת עברה בראש״
אני: ״אני יודעת״ ומתחילה לבכות
המטפלת: ״איך את יודעת שזאת המחשבה שעברה לי בראש? מה זה אומר פיטריה? כמו בן?״
אני: ״זאת התספורת הכי מכוערת שאפשר לעשות לילדה שלא יכלתי לסבול את זה״
המטפלת: ״תחשבי על זה אנחנו מדברות על גיל מאד מוקדם 5/6 גיל של גן חובה ואת פעם אמרת לנו שאת יודעת שמשהו קרה לך בגיל הזה
אני: ״אני באמת לא יודעת מה היה, השבוע ראיתי את האחיינת שלי שהיא בגיל הזה, שוב פעם הרגשתי את התחושה הזאת, שמשהו קרה ואני לא יודעת מה. אני חושבת על עצמי בגיל הזה ואני לא זוכרת שהיה משהו טוב, אם תשאלי אותי על גילים אחרים אדע לספר בקלות מה היה, תשאלי על גיל 32 אספר על תחושה של כיף התקדמות מקצועית, למידה, זוגיות.
וגיל 4/5 יש בלוק חוסם.״
המטפלת: ״את יודעת משהו על הגיל הזה, זה לא במודע שלך, את שמטת את זה.
השאלה הראשונה ששאלת כאן היא -״למה אני שומטת?״ . הנפש שלך עושה את זה כי זה היה הכרחי לה, היא שמטה חלקים של מציאות כלשהי סופר כואבת ובלתי אפשרית.
את אמיצה בטירוף ואני מעריכה אותך מאד. את באחריות כל כל גדולה ושואלת שאלות קשה מאד ואת צריכה להושיב את ההורים שלך ולשאול שאלות ולפי התשובות או התגובות מהם את תוכלי לדעת.
יש בך זעם שצריך להבין מאיפה הוא מגיע.
