החיים על סף תהום

כמה ימים לפני הטיפול שלחתי למטפלת את הפוסטים האחרונים.

אני: ״בימים האחרונים אני עושה תהליך עמוק וקשה עם עצמי על הזכרונות הילדות שלי, בכל פעם שאני מתסכלת בתמונות שלי אני בוכה, קשה לי להגיד בוודאות למה, זה בעיקר בגילאי 2-4, הכל מלא בעצב שם. נזכרתי בתקרית עם התנור וממש הרגשתי את הכאב בגוף.״

המטפלת: ״איך זה צף לך?״

אני: ״אני חושבת שלאור דברים שעלו בטיפולים האחרונים, החלטתי להתמקד בהדחקות שלי, היחסים עם אמא שלי כמה שהם קשים וכואבים הם יחסית די ברורים לי אם אבא שלי יש המון דברים שלא ברורים איתו, אני ממש לא זוכרת אותו בכל הילדות שלי, אני לא זוכרת שהוא בא למסיבת סוף שנה, חנוכה וכו׳ ואת אמא אני כן זוכרת״

המטפלת: ״תזכירי לי במה הוא עובד?״

אני: ״בחנות, אותו מקום עבודה כבר 40 ומשהו שנה, לפני איזה זמן עברתי ליד החנות ואחד השכנים שלו אמר לי שהוא מכיר את אבא שלי יותר שנים ממה שאני מכירה אותו וזה נכון.

המטפלת: ״מה האיש הזה יספר על אבא שלך?״

אני: ״זה דווקא מעניין, כי הוא בטח יגיד שאבא שלי תמיד מוכן לעזור, מה שאני לא בהכרח יכולה להגיד עליו.

אני מרגישה שכל האפיזודה איתו בחודשים האחרונים מאז שביקשתי עזרה, שם אותי במקום הזה שאני לא ראויה לעזרה, לא מגיע לי, אני ילדה רעה ועושה נזקים״

המטפלת: ״הוא אומר את זה?״

אני: ״לא, הוא מעביר מסר כזה ואני שומעת את הקלות האלו בראש״

המטפלת: ״למה הוא לא נותן עזרה? הוא יודע שאת לא עובדת?״

אני: ״כי הוא אומר שאני לא מחושבת נכון, וכן בטח שהוא יודע שאני לא עובדת עכשיו, אני בחל״ת כרגע ואם אני רוצה מחר אני יכולה למצוא עבודה אבל אז יכול להיות שאבד את המקום הנוכחי וזה לא נראה כמו צעד שנכון לעשות״

חוזרות לתקרית עם התנור.

אני: ״ככל שאני חושבת על זה, אני ממש זוכרת את הכוויה שחטפתי, את הכאב, את הצעקה שלי, אני זוכרת שהיה קר בחדר התחממתי מהתנור ומאד רציתי להתקרב עוד לתנור.

ואז אני חושבת על זה, שזאת סיטואציה כל כך חסרת אחריות כי או שאתה מסביר לילדה שיש תנור חם וצריך להיזהר ממנו ואני לא זוכרת שהוא אמר משהו כזה ומצד שני הוא נותן לילדה קטנה להסתובב בחדר קטן ליד תנור גז ענקי וקורה משהו מאד לא טוב.

לפני כמה ימים שאלתי את אמא שלי על המקרה, כי בראש שלי זה קצת היה נשמע מצחיק -״אוי איזה שטות עשיתי ולמה התיישבת על התנור״. אבל זה לא באמת מצחיק אם כבר הצחוק הוא יותר מביך.

זה לא מצחיק וזה מאד לא אחראי ורשלני״

המטפלת: ״זאת הזנחה קשה, זה קודם כל מנוגד לכל החוקים של תנור, אסור להכניס תנור גז ועוד למקום סגור ועם מים ויש שם ילדה קטנה שלא מבינה בזה.

דבר ראשון אני לא מבינה מה עשית עם אבא שלך באמבטיה, כי מילא שההורים מקלחים בגיל הזה אבל למה הוא מתקלח, למה שניכם ערומים באמבטיה.

לפעמים קורים סיטואציות שהילדים חוזרים מהבריכה/ ים ונכנסים להתקלח ביחד ואם זה בגיל 3 זה עוד הגיוני.

אבל אני מבינה שאת לא היית בתוך האמבטיה את היית בחוץ״

אני: ״אני זוכרת שהייתי אחרי המקלחת ועוד לא נגבו אותי״

המטפלת: ״והוא מבין שהוא מוציא אותך החוצה ויש שם תנור דולק״

אני: ״שאלתי את אמא שלי לגבי הטיפול במוקד והיא אמרה שלא הלכנו והם חבשו אותי, אז כנראה שזאת לא הייתה כוויה כל כך רצינית, למרות הזכרון שלי, והיא אמרה שאח״כ בגן ראו את זה ודיברו איתם והם חשבו לשלוח רווחה ומשהו כזה אבל כנראה שבסוף לא שלחו, לא לגמרי הצלחתי להבין את זה״

המטפלת: ״זה מריח לא טוב״

אני: ״מאד, אני כן רואה איך אחותי עם הבנות שלה מאד איתן באותו הזמן ולא עוזבת אותן לשניה אחת בזמן המקלחת״

המטפלת: ״מה התחושה שזה עושה לך?״

אני: ״זאת תחושה נוראית, כואבת נורא, היא צרובה לי בזכרון״

המטפלת: ״אמא שלך נבהלה שנזכרת?״ֿ

אני: ״אני חושבת שכן, נראה לי שגם היא הדחיקה את זה.

הייתה לי מחשבה בעקבות הבקשה לעזרה שאני מבקשת עכשיו, אני חוזרת אליה כבר כמעט חודשים ועדין לא מקבלת תשובה, וכל הזמן זה רגע עוד מעט ואני כל הזמן ממשיכה להתעקש על מה שמגיע לי. למרות שהיום אני הרבה פחות צריכה אותם ואני יכולה להסתדר בעצמי, אבל מעניין אותי כמה אז הייתי צריכה לצעוק כדי שהם יקשיבו לי, לא פלא שפתחתי לעצמי הפרעות בנפש כואבות״

המטפלת: ״הפרעות כמו מה?״

אני: ״הכסיסת ציפורניים, הפרעות אכילה״

המטפלת: ״את חושבת שיש לך הפרעות אכילה?״

אני: ״יש לי יחסים לא תקינים עם אוכל, לא בהכרח הפרעת אכילה אבל אתמול שפגשתי את אבא שלי, ושוב סביב בקשת העזרה והיה סוג של ריב בנינו וחשבתי שזה יהיה מאד נחמד אם אני אבקש עזרה ולא אקבל קודם כל את כל ההטפות על הראש, כי אני מבקשת עזרה ואני יודעת מה המצב, אתם לא מחדשים לי כלום. ואחרי השיחה איתו הרגשתי דחף חזק לאכול, לפנק את עצמי״

המטפלת: ״הבנתי, בעקבות המצוקה הזאת מהשיחה איתו״

אני: ״כן ולא עשיתי את זה״

המטפלת: ״כלומר אם היית עושה את מה שבד״כ היית עושה, אז היית אוכלת?״

אני: ״כן, איזה קוראסון או משהו פחממתי כזה, משהו מפנק ומנחם״

המטפלת: ״ואת זה את זוכרת מפעם?״

אני: ״בטח, לא כל כך מפעם אפילו מהזמנים האחרונים, שהם מטיפים והכל כל כך כואב לי ורע לי ואני חייבת משהו כזה לעצמי זה יכול להיות אוכל או סתם שטויות, לפנק את עצמי כי אני מרפה את עצמי.

המטפלת: ״גם כילדה היית עושה את זה?״

אני: ״אני חושבת שכן״

המטפלת: ״כל הכבוד לך שלא עשית את זה, זה כל כך לא ברור מאליו, אז מה כן עשית?״

אני: ״הלכתי ברגל״

המטפלת: ״באת לבקש עזרה והוא מטיף לך?״

אני: ״כן אבל זה לא משהו מעכשיו, זה ככה מאוקטובר שפעם הראשונה ביקשתי ואני שמה חוצץ ממש ברור שכל מה שקורה איתו לא נכנס לי לזוגיות, אני מספרת לונוס והכל אבל אני שמה הפרדה.״

המטפלת: ״אם היית מכניסה מה זה היה עושה?״

אני: ״מעכיר את האווירה, הייתי מבזבזת כסף כמובן.

אני בעיקר מסבירה לעצמי שזאת אני הבעיה זה הם בעיקר אבא שלי שהם בחישיבות שלהם והנחות היסוד השגויות וגם פוגעות.״

המטפלת: ״זה נראה שאת שומרת על איזה סנטר שלך ואומרת לעצמך -״עזבי זה הם, אל תקחי את זה כרגע אליך ואל תתני לזה להרוס אותך.

את אומרת שבטח היית מבזבזת כסף, זה משהו שהיית עושה כצעירה יותר?״

אני: ״בטח, גם היה לי בזמנו שימוש בסמים״

המטפלת: ״ואת חושבת שהשתמשת בסמים כנחמה מרגשות קשים?״

אני: ״בטוח״

המטפלת: ״סביב אבא? ולמה סביבו?״

אני: ״כי הוא כאילו לא נוכח בכל הילדות שלי, אני לא זוכרת אותו, אמרתי את זה לאמא שלי שאני זוכרת אותה אבל ממנו אני לא זוכרת כלום.

הוא כאילו לא נוכח בכל הרצף הראשוני ואז פתאום הוא היה נוכח איזה תקופה בגיל הבגרות שלי ואפילו היה סוג של חבר שראיתי בו והאמנתי בו ואז הוא התהפך עליי ב 180 מעלות אחרי גיל 15.״

המטפלת: ״ועד גיל 12 באיזה קשר הייתם?״

אני: ״לא היינו בקשר, אני לא זוכרת כלום״

המטפלת: ״ומה קרה בגיל 12, קיבלת מחזור וביקשת ממנו עזרה?ֿ״

אני: ״אני חושבת שכן״

המטפלת: ״כלומר משהו סביב ההתפתחות המינית שלך קרה, ושם את זוכרת אותו מביא לך גלולות עוזר לך, בתחילת הטיפול תארת את ההורים את אמא כמאד אלימה, אימפולסיבית, לא מווסתת אבל את אבא תארת כמו נעימה״

אני: ״בגיל הזה 12-15 בערך״

המטפלת: ״למה אותו?״

אני: ״כי עם אמא שלי הרגשתי מאד לא בנוח לדבר איתה על דברים.״

המטפלת: ״למה איתו כן, הוא לא היה בחייך עד גיל 12, למה היה לך ברור שבגיל 12 את יכולה לדבר עם אבא שלך על מין והוא יתן לך תשובות ועם אמא לא?״

אני: ״לא יודעת אולי כי התחלתי לשאול אותו שאלות והוא ענה תשובות שסיפקו אותי ואז הרגשתי בנוח להמשיך ככה״

המטפלת: ״הוא ידע שיש בך משהו בדס״מי?״

אני: ״לא, רק אח״כ״

המטפלת: ״ומה קרה אחרי גיל 15?״

אני: ״היה לי סיפור עם הטלפון שיצא לי חשבון גבוה״

המטפלת: ״סביב כסף וטלפון?, הביאו לך טלפון אבל לא אמרו לך משתמשים בטלפון עד המסגרת הזאת״

אני: ״לא, ממש לא, בזמן שלכל החברות שלי היה טלפון מנגו שרק מקבל שיחות לי היה טלפון עם קו פתוח ואז אני מקבלת צעקות על למה יצא כזה חשבון?!״

המטפלת: ״ממי קיבלת את הטלפון עם הקו הפתוח?״

אני: ״מאבא״

המטפלת: ״למה? אחותך גם קיבלה?״

אני: ״אני כבר לא זוכרת כי שהיא הייתה בגיל 15 אני כבר לא הייתי בבית.

אבל כן יש להם המון בעיות עם חצית גבולות כאלה או יותר נכון לשים גבולות מצד אחד הם לא אומרים מה לעשות ואז שהמצב מאד חמור הם נוזפים, -״זה לא בסדר וכו׳.

אני חושבת שרק בגיל 25 הבנתי איך מתנהלים עם כסף, איך מתנהלים עם משכורת שקודם צריך לשלם חשבונות, שכ״ד, הוצאות קבועות ומה שנשאר אח״כ זה הכסף שלי לביזבוזים כי עד אז לא הבנתי את זה.

חשבתי שמה שאני מרווחיה זה דמי כיס שלי שאני יכולה לבזבז״

המטפלת: ״ומי דואג לתשלום השכ״ד?״

אני: ״אני, אבל זה לא היה מסודר אצלי, לא הבנתי את החשיבה הזאתי״

 

אנחנו מדברות קצת על הפוסטים האחרונים

המטפלת: ״אני קוראת אותם וחושבת שעל זה כבר דיברנו, את זה שמעתי אבל יש לי פער בין מה שאת כותבת לבין המסר שאת מעבירה ולבין התחושה שמשהו ביחסים עם אבא לא בסדר.

את אומרת עם אמא היחסים לא בסדר אבל הם מאד ברורים לי, היא הייתה מאד אלימה בהתייחסויות שלה, מאד אימפולסיבית, העיפה דברים מהשולחן זה יציב ועקבי״

אני: ״בערך את לא יודעת מתי ומה יקרה אבל את יודעת שזה עשוי להיות״

המטפלת: ״והוא?״

אני: ״אני כועסת עליו מאד, כי אם בגיל 12 ראיתי בו חבר אתה לא יכול להתהפך עליי ככה, אתה לא יכול לבקש את האמון שלי, ואני חושבת על זה שהיו סיפורים על בנות בשכבה שלי שנכנסו להריון לא רצוי בגיל 14 וכו׳ ומצד שני היה לי את אבא שלי, היה לי מישהו שאני יכולה לדבר איתו, שאני יודעת שהוא יעזור לי, שאם אני צריכה גלולות אני אבקש והוא יקנה לי״

המטפלת: ״אבל אם את צריכה כסף הוא לא עוזר״

אני: ״זה למה אני כועסת עליו״

המטפלת: ״שזה חוסר עקביות? שאת לא מצליחה להבין את התנהלות שלו, שעד גיל 12 הוא לא קיים ואז בגיל 12 את הופכת אותו לחבר״

אני: ״כן ומצד שני הוא כל הזמן אומר שאני עזבתי את הבית בגיל 16 אבל אני שואלת -איפה אתה הייתה שאני הייתי קטנה יותר?״

המטפלת: ״הוא מאשים אותך במה במשפט הזה?״

אני: ״שבגיל 16 כבר היה לי חבר והייתי פחות ופחות בבית ובגיל 20 כבר עזבתי את הבית״

המטפלת: ״מה הוא מנסה להגיד בזה?״

אני: ״הוא אומר שבגלל שעזבתי את הבית בגיל צעיר אי אפשר היה ללמד אותי את מה שהיה צריך״

המטפלת: ״הוא מצטדק על זה, ואת אומרת איפה הייתה שאני הייתי בת 3 ומה ההמשך״

אני: ״שאז הייתי צריכה אותך הרבה יותר נוכח בחיים שלי.

אני לא יודעת למה כל הזכרונות עם כאבים, תחושות לא נעימות זה לא שאני נזכרת ואומרת איזה נחמד היה ככה וככה״

המטפלת: ״ואת גם בוכה שאת רואה את התמונות?״

אני: ״כן כל פעם״

המטפלת: ״מה הבכי אומר לנו, אם הדמעות מדברות מה הן היו אומרות לנו?״

אני: ״אני מרגישה שוב את העניין שלא שמרו עליי, זה אחד הדברים שאני הכי כועסת על ההורים שלי, אני לא יודעת אם פגעו בי, מי פגע בי ומה היה אם בכלל אבל בוודאות לא שמרו עליי.

המטפלת: ״מפני מה לא שמרו עלייך? היית ילדה מוזנחת?״

אני: ״כן וגם פגעו בי המון, אם זה הקטע עם היד שיצאה מהמקום, הקטע עם התנור. זה כל מיני דברים כאלו בבית שהובילו אותי להתנהגות כזו בחוץ, אני זוכרת שילד פתח לי את הראש ואני זוכרת עוד סיטואציה שקיבלתי כוויה מסגריה של הגננת ברגל.״

המטפלת: ״זה שנפגעת כמה וכמה פעמים את מבינה שאת לא שמורה״

אני: ״כן גם ברמה שלהגיד לילד להיזהר מזה, זה לא רק ברמה של לעטוף אותו אלא גם להסביר לו דברים, תזהר מזה, אל תעשה ככה״

המטפלת: ״להיות ילד שמור זה כמו נגיד בפרסומת של מטרנה שהאמא מדברת בטלפון והיא רואה את הילד הולך והיא מיד שמה את היד על השפיץ של השולחן כי שלא יפגע.

זה לא היה להם את זה ולפי כל מיני התנהגיות שאת אימצת את מבינה שאת ילדה שלא שמורה, ואת מייחסת את זה בעיקר לאבא שלך?״

אני: ״כן, למרות ששניהם לא שמרו עליי לא שאחד מהם שמר עליי יותר או פחות. שניהם לא עשו זאת. יש לי פחד מאד גדול לדעת שאולי מי שפגע בי הוא מצד של אבא שלי, אחד החברים שלו או קרוב משפחה ובגלל זה אני כועסת עליו עוד יותר״

המטפלת: ״מאיפה את מביאה את המחשבה הזאת? את מתכוונת לפגיעה מינית״

אני: ״לא יודעת, אין לי מושג, אפילו אין לי זכרון כזה, אולי זה גם לא נכון״

המטפלת: ״אבל זה ברור לך שאת כועסת עליו על אמא זאת לא אותה תחושה״

אני: ״אולי כי ממנו ציפיתי שישמור עליי וממנה לא, היא אף פעם לא נתנה לי את המקום הזה שהיא שומרת עליי, היא נורא מהירה אימפולסיבית כזו והוא קצת יותר רך ממנה״

 

המטפלת: ״אני זוכרת שפעם אמרת שהיית עם מישהו והוא אמר שהוא ישמור עליך וזה משהו שעשה לך טוב וזה נתן לך ביטחון להתפרע והכל וידעת שהוא שומר, והוא באמת שמר עליך?״

אני: ״לא, לא לגמרי זה לא הגיע לגבולות האלו״

המטפלת: ״גם ונוס לא שומר עליך?״

אני: ״זה לא נכון, אני חושבת שהוא לא אמר את זה מלכתחילה אבל כל הפעולות שהוא עושה וכל מה שהוא עושה למעני מאד שומר עלי. (מתחילה לבכות)

המטפלת: ״גם בסיטואציות מיניות שהוא היה יושב שם הוא היה שומר, הוא לא היה נותן לעצמו להתמסטל כי את נכנסת לאיזה עולם שלך״

אני: ״גם שונוס היה מתמסטל הוא היה הרבה יותר יציב, הוא מכיר את ההשפעות״

המטפלת: ״יש בונוס משהו מאד יציב ושומר על אף כל השגעון שלו וכו׳״

אני: ״כן, שהכרתי אותו הכל היה אצלו מאד סוער בהמון דברים, בחיים, בעבודה אבל אני חושבת (ושוב בוכה)

המטפלת: ״מה מעלה לך את הדמעות״

אני: ״כי אולי לא חשבתי עליו שהוא שומר עליי ואני יותר ויותר מבינה עד כמה הוא כן שומר עליי, כי הוא *באמת* שומר עליי״

המטפלת: ״הוא שמר עליך גם אז״

אני: ״כן אבל אז לא יכולתי לראות את זה ועכשיו אני כן רואה את זה״

המטפלת: ״אז הוא רק לא אמר את זה״

אני: ״זה גם לא משהו שרואים במבט הראשון, אבל שמסתכלים לעומק זה מאד ברור״

המטפלת: ״ולמה הנקודה הזאת כל כך מרגשת?״

אני: ״כי הוא הבנאדם הראשון שעושה את זה באמת ואפילו לא אומר את זה. והפעולות שלו הכי מראות שהוא שומר עליי״

המטפלת: ״איפה הוא שם לך גבולות שומרים? את אמרת שאת מפחדת ללכת איתו עד הסוף עם כל הרצון שלך כי הוא לא ישים לך גבול, מפחדת לפצוע אותו אפילו פיזית.״

אני: ״כן כי אני הרבה פחות שומרת עליו״

המטפלת מתפרצת: ״וגם לא על עצמך, את למדת ממנו לשמור על עצמך״

אני: ״כן כי אני יכולה לשכנע אותו בצורה של פמדום אז הוא יזרום איתי״

המטפלת: ״ואת מפחדת שהוא יהיה בתפקיד של נשלט מלא ולא ישים לך גבול״

אני: ״זה שאני לא יודעת מתי זה הטו מאצ׳ עבורו״

המטפלת: ״הוא אמור לשים גבול אבל את יודעת שהוא לא ישים גבול ולכן את לא יכולה להשתחרר איתו, את מזהה את זה נכון.״

אני: ״זה כמו הסיפור עם ההצלפות שאמרתי 5 ואז המשכתי לעוד 5 ועוד כמה תוך כדי והייתי צריכה לעצור אחרי שקיבלתי את מה שרציתי״

המטפלת: ״למי את אומרת את המשפט הזה?״

אני: ״היום לעצמי בדיעבד״

המטפלת: ״מה מבחינתך היה עוצר את הסיטואציה?״

אני: ״אני חושבת שאם אחרי ה 5 הוא היה אומר - ״אבל מאמי ביקשת רק 5״

המטפלת: ״ומה עצר בסוף את ההצלפות?״

אני: ״התגובה שלו, שראיתי שהוא לא מאד בעניין ומאד כואב לו״

המטפלת: ״אבל הוא לא אמר כלום, שזאת נקודה קצת מבלבלת, מצד אחד הוא מאד שומר ושם גבולות ומצד שני את אומרת ״אתה תלך איתי לאן שאני רוצה ואני לא יכולה לסמוך שאתה תשמור עלינו שם״

אני: ״כן ואז אני צריכה לשמור״

המטפלת: ״ולך אין מושג איך שומרים״

אני: ״יש המון דברים שאני לא ידעתי על החיים, איך שומרים, איך מבשלים, איך מייצרים בית ובכל זאת עשיתי את הדברים האלו״

המטפלת: ״כי רצית ללמוד, בשביל להיות עם ונוס, ויש המון דברים שעשית כדי להצליח, יש עדיין מקום אחד שאת מפילה את זה כל פעם מחדש וזה המקום המיני״

אני: ״יש המון דברים בצד הסדיסטי שלי לא פתורים, שלא ברורים לנו וזה נורא מתסכל. שאני חושבת על אבא שלי, אז הוא לא בא ואמר יש לך כרטיס אשראי של עד 500 ש״ח זה הדמי כיס שלך, את רוצה מעבר תדברי איתי ונראה מה עושים. ובגיל 16 היה לי כרטיס אשראי חופשי.״

המטפלת: ״למה?״

אני: ״כי עבדתי, הכנסתי כסף״

המטפלת: ״בלי שום שיח? הגבלות?״

אני: ״כלום שום דבר״

המטפלת: ״אבל התגובה שהייתה מגיעה אח״כ?״

אני: ״למה עשית את זה? איך בזבזת כל כך הרבה כסף? את לא בסדר וכו׳.

עכשיו אתה לא יכול להאשים ילדה בת 17 שהבאת לה כרטיס אשראי ולא הסברת לה אפילו פעם אחת איך לעבוד עם זה, אני חייתי. עוד 10 שנים אח״כ בלי לדעת לעבוד עם כסף.״

 

המטפלת: ״הצד הסדיסטי הוא תעלומה, את נורא אוהבת אותו ומצד שני את מתה מפחד מצד אחד נורא רוצה אותו שאת מאבדת את האחיזה בו את הולכת לסדיזם כמו שקרה עם המכשיר הקוצני הזה כאילו איבדת את החשיבה.

הגבולות והסדיזים זה שילוב שהולך ביחד, ונוס מרגיש שהוא צריך לעשות את העבודה של שניכם, הוא לא יכול להתמסר אליך כי את לא שומרת, הוא צריך לשמור עליך ועליו.

הסיפור הזה עם הסדיזם שיש לך רצון להכאיב עוד ועוד זה איכשהו מתקשר לך לאבא שלך שיש פה משהו שיותר קשור במגע לאמא שלך.

אמא שלך נגעה בך בצורות שהיו מאד לא שמורות, היא הייתה אלימה, הדוגמא עם כתף זה נורא ברור ואת זוכרת עוד דברים״

אני: ״זאת לא הייתה אלימות פיזית אבל ההתפרצויות שלה, היו בלתי נסבלות.

דיברתי עם אחותי על ארוחות שישי וארוחות ערב שזה כל כך לא היה קיים אצלנו, וארוחת ערב זה רגע מאד משפחתי בעיניי, בבוקר לא תמיד יש זמן, בצהרים כל אחד באיזה מסגרת וזה לא מסתדר אבל ערב זה הזמן המשפחתי ואין סיבה שלא תהיה ארוחת ערב, אני זוכרת שהיו צעקות בניהם על הארוחות שהיא לא רוצה לבשל והוא מזמין את אמא שלו, וזה היה די טראומתי עבורי ובשלב מסוים ויתרתי על החוויה הזאת וזה לא היה כזה ביג דיל.״

המטפלת: ״ובסוף היו מזמנים אוכל?״

אני: ״לא, זה פשוט היה עובר ככה ויכול להיות שלא היה אוכל״

המטפלת: ״פתאום זה נורא ברור לי מה את אומרת, האימפולסיביות, האלימות זה היה שייך אליה אבל הוא לא שמר, הוא לא הציב לה גבול, הוא לא יכל לשמור עליך מפניה.

את יודעת הורים מצד אחד הם אמורים להיות איזה יחידה אחת מבוסטת ויציבה אל מול הילד הם יכולים שיהיו להם דעות שנות אבל לא להעמיד את הילד במצב בו הם מטחים אחד בשני -״אמא שלך ככה ואבא שלך ככה״

אני בצורה נחרצת: ״זה היה מלא שם״

המטפלת: ״בפניך?״

אני: ״כן, הם היו אומרים לי כל הזמן -״אני לא יכולה לסבול אותו הוא כך וכך…. אני לא יכול לסבול אותה היא כך וכך…״

המטפלת: ״ומה היית עושה עם זה?״

אני: ״שונאת את שניהם״

המטפלת: ״כי את היית לא שמורה, הבואה לפניך מלא אינפורמציה שאין לך מה לעשות עם זה כילדה, בא לך לצעוק להם, -״מה אתם רוצים ממני?! טפלו בעצמכם. אתם אמורים להחזיק את זה, אני אמורה לעשות את זה?

והוא לא שמר עליך מפניה, הוא האשים אותה וצעק עליה, ולא שמר עליך מפני ההזנחה שלה״

אני: ״זאת הזנחה של שניהם, שניהם עבדו והיו צריכים לדאוג לנו״

המטפלת: ״אז למה תפקיד השמירה הוא עליו?״

אני: ״אולי בגלל האימפולסיביות שלה, לא ציפיתי לזה״

המטפלה: ״ממנה ידעת לא לצפות כאילו ידעת שממנה לא תבוא הישועה, אבל הוא יותר רך, כאילו יש משהו בדמות שלו שהיא לא עקבית, כי בגיל 12 הוא דואג לך, קונה לך גלולות, מדבר איתך ונותן לך תשובות לשאלות שהעסיקו אותך ומצד שני לא שומר״

אני: ״עכשיו מה שהם עושים זה גם סוג של התעללות מסוימת, כי כמה עוד אני אבקש, מה אני עוד צריכה לעשות? להביא את עצמי למצב ממש גרוע כדי שתבינו שאני צריכה עזרה ולמה לא לעזור קודם שאני מבקשת עזרה.

-״לא עוד לא אנחנו מחזיקים את הכוח הזה אצלנו״

המטפלת: ״זה סדיסטי בדיוק כמו שמישהו באינטרקציה מינית יגיד טוב די אני לא יכול יותר, אז לא עוד קצת, כאילו יש מישהו זקוק ולא קשובים אליו, אומרים טוב עוד קצת זמן, נראה מתי, זאת שליטה סדיסטי נוראית.

אני: ״הפעם (בעקבות עצה מעולה מונוס) אני יודעת שיש אותם ויש אותי וזה לא ביחד. יש את הדבר הזה שאני חווה איתם ואני שונאת אותם על זה כי זה בלתי נסבל, זה מרגיז ומעצבן אותי ואני יודעת שאני גם אקבל את זה ואני אתעקש על זה עד שהם יעזרו כי ממני אני אבקש עזרה אם לא מההורים שלי?״

המטפלת: ״בדיוק, זה נקרא להיות הורה, בואו יש לי חדשות בשבילכם, הבאתם אותי לעולם אתם אמורים לשמור עליי, להאכיל אותי, להזין אותי הכוונה בכסף, מכיוון שהיום אני כבר גדולה ויכולה לרכוש בעצמי, אולי לא חשבתם על זה שהבאתם אותי לעולם אבל זאת ההתחייבות שלכם, לדאוג לכל צרכיי. זאת פונקציה הורית כי גם שהיית ילדה הם לא שמרו עליך ולא דאגו להזין אותך.

זה מקווץ לחשוב שאנשים נורמטיבים, אמא שעובדת עם ילדים ולא חושבת שהילדים שלה צריכים לאכול ויש שם אבא שרואה שאין אוכל והוא לא חושב לשאול רגע אז מה הבנות אכלו היום.

הסיפור של הסדיזם עכשיו זה מתחבר לי, לגבי הקונפילט המיני את אמרת שאם תהיה לך בת את היית שומרת עליה בצורה נורא ברורה ונועלת אותה בבית אם היא הייתה עושה דברים כמו שאת עשית.

אני לא חושבת שזה מה שהיית עושה אבל אני חושבת שזאת אמירה שמאד משקפת, והיא משקפת את הצורך שלך לשמור, את האמירה מאד ברורה שעל ילד צריך לשמור. ואת אומרת שאם היא הייתה עלולה לעשות את הדברים שאת עשית או חלק מהם את מוכנה להסתכן בשמירה שהיא לא חוקית.

כלומר הצורך שלך לשמור הוא צורך נורא גדול, והמקרה עם התנור זאת רשלנות נורא גדולה ואיך לא עבר להם בראש שיש שם ילדה קטנה, זה חוסר שמירה מופנם והביאו ילדים לעולם בלי לפתוח את המשבצת הזאת במוח שצריך לשמור עליהם.

ואת כועסת מאד על אבא שלך כי הוא לא היה, את אומרת שאת לא יודעת אם נפגעת שם אבל בוודאות הוא לא היה ואם הוא כן היה אז הוא לא שמר.

אמא שלך לא שמרה כי היא אמפולסיבית, משוגעת ואלימה וכו׳ אבל הוא לא שמר עליך, לא עליך מפניהם, ולא עליך מפניה. הרי אתה אבא אתה דמות הורית שצריכה לשמור, זה התפקיד שלך״

אני: ״לדעתי התפקיד הראשון לפני הכל זה לשמור על הילדים שלך שאתה מחליט להביא לעולם״

המטפלת: ״אמרת את לא יודעת אם המקום הזה שלא שמרו עליך כילדה מופנם אצלך ואת לא סומכת על עצמך שתשמרי טוב על הילדים שלך ולכן בחרת לא להביא ילדים לעולם, אני חושבת שאת ידעת משהו על עצמך ואנחנו רואים את זה במיניות, כי בסיטואציות המיניות שונוס הנשלט שהוא זקוק לך ובסיטואציות האלו הוא פוגש אותך הלא שומרת ואני חושבת שזאת הסיבה שבחרת שלא להביא ילדים לעולם, כי ידעת שאם עד כדי כך לא שמרו עליך כנראה שיהיו לך פאקים עם הילדים.

אגב אני לא חושבת שזה באמת נכון ואם היית מחליטה להיות אמא היית עושה עבודה נהדרת״

אני: ״אני יודעת, גם מול דן במצבים מסוימים קיצוניים אני כן מתפקדת במקום אמהי, בצורה מכילה ועוטפת ואני רואה איך אני עם האחייניות שלי״

המטפלת: ״זאת החרדה שלך וכנראה שיש לך סיבה טובה לחשוב כך כי היא קוראת במין, יש רק מקום אחד איפה שזה קורה, זה המקום שונוס זקוק לך, השומרת, המוודה גבולות, לצאת רגע מהתפקיד ולנהל את זה, כאשר הורים הם תמיד מנהלים את הסיטואציה, אפשר להעזר בעזרה של ההורה השני או בייבסיטר וכו׳ אבל ההורה אף פעם לא באמת מפסיק את התפקיד הזה.

מאד התחדד לי הסיפור של הסדיזים והשמירה את כועסת עליו נורא כי הוא לא שמר, אני לא בטוחה שיש שם פגיעה מינית אבל משהו בשמירה שהיה צריך להיות. אני עוד צריכה להבין את החיבור למין. זה הכי מסתדר אם היתה פגיעה מינית והוא לא שמר, כי זה לא הוא. כי אם הייתה פגיעה אז ממישהו אי שם שקשור אליו והוא לא שמר״

אני: ״אני לא חושבת שהוא פגע אבל במחשבה הגדולה זה מישהו שקשור אליו וזה לא מישהו שקשור לאמא כי אז זה ברור שהוא היה אמור לשמור.״