החיים על סף תהום

הייתי חולה בשבוע שעבר קרוב לחמישה ימים מדכאים ביותר, לא עשיתי בהם הרבה מלבד לישון ולקחת כדורים. ביום חמישי קיבלתי ביקור חולים קצרצר ומתוק.
אבל לאחר מכן שוב חזרה הקדרות של הסופ"שים האחרונים.
ותקף אותי חוסר רצון מחולט להחלים.
לאחר שיחה חמימה ומעוררת מוטיוציה בצהוריי שישי.
חזרתי בי מהתחושה של חוסר הרצון להחלים. וחזרתי לטפל בעצמי המשכתי עם הכדורים והתחלתי לאכול קצת.
ודי חזרתי לעצמי ומצב רוח חיובי התחיל להגיע.
אבל בכל זאת הרגשתי צורך בעוד יום מנוחה לעצמי להחלמה הסופית.
יום ראשון בבוקר אני מתעוררת לצלילי טלפון מתוק מאהובי
תוך כדי שיחה והתארגנות על סידורי היום אנחנו קובעים להיפגש בסביבות הבוקר.
לאחר התארגנות קצרה דקה לפני שאני יוצאת אני מחליטה לבדוק את הכלוב ונתקלת בפוסט קודר ועצוב למידי. ושוב אותם רגשות ותחושות תוקפות אותי שוב פעם אותה עצבות. ודמעות מתחילות לחנוק את גרוני. אוף למה לעזעזל אני צריכה את החרא הזה אני חושבת לעצמי.
ובכל זאת בלי הרבה רצון וחשק אני ניכנסת למכונית.
במהלך הנסיעה אני שואלת את עצמי "למה הגבר שהכי מדליק אותי בעולם והקשר הכי מדהים שהייה לי איי פעם עם מישהו חייב להיות הרוס כזה?"
אני מגיעה לביתך וחושבת פעמים אם לעלות או לעשות רוורס ולחזור הביתה.
המטבע נפל- אני עולה.
מגיעה לדלת מצלצלת (אני שונאת לדפוק) אתה פותח את הדלת ומחייך למידי.
חיבוקים ונשיקות (אחרי הכל הרבה זמן לא התראנו וקצת שכחתי כבר עד כמה מדהים אתה)
מתחילים באירגונים של הבית תוך כדי חיבוקים ונשיקות מתגנבות.
למרות השמחה וההתרגשות עדיין מציקה לי המחשבה מהדרך.
לאחר אירגון הבית אנחנו מתיישבים ומדברים
אני אומרת לעצמי "אוקיי מור, את חייבת להוציא הכל ועכשיו"
ובאמת דיברנו על אותם נושאים שהיו תקועים בנינו.
ודברים די הסתדרו בנינו.
ואז "המחשבות הרעות" שלי התחילו ואני רואה כבר איך אני מסשנת אותך בלי הרבה רחמים.
"את רוצה את התחת שלי?" אתה שואל.
ברור שאני רוצה!!! מה כבר חשבת לעצמך?
אני רוצה כל איזור וחור בגוף שלך. רוצה להיות בתוכך הכי עמוק שאפשר.
אני חושבת לעצמי.

את המשך "המחשבות הרעות" של אותו יום אולי תוכלו לקרוא במגזין
ואולי אבל ממש אולי תוכלו לראות איי פעם באלבום...