החיים על סף תהום

אני לא מבינה למה אני מרגישה שנעצרתי
למה אני חושבת יותר מידי לפני כל מילה שאני אומרת
למה אני שומרת רגשות, מחשבות, רצונות ולא מוציאה אותם
אני שונאת את ההרגשה הזאת שפשוט הפסקתי ליזום
ואני מחכה שדברים יקרו, ישתנו יעשו בעצמם.
אני מרגישה שהייתי די כבויה מינית לאחרונה בעיקר כי בעיניי ניראת זוועה
למרות שהחזה (שדיים) גדל אבל זאת לא התחושה של הסקסית והחושנית.
לפרקי זמן אני אפילו חושבת שנעלם לי החיוך אם הוא חוזר הוא לא בהכרח החיוך האמיתי.

אני שונאת להרגיש את ההזנחה נוכחת ומצד שני אין כוח לעשות כלום
ואז ההזנחה כבר צועקת אבל עדיין לא נעשה כלום.

אוף אני שונאת להיות ככה!
אני שונאת לחשוב אם אני אוהבת או רגילה.
ברור לי שלשנינו חסר את הדבר האחר המגע האחר, הכוס האחר, הזין אחר.
אני מוצאת את עצמי מפנטזת ומפנטזת אבל הפנטזיות נישארות פנטזיות

אני אוהבת שאני חוזרת מהעבודה ואני רואה שהוא דאג שתחכה לי דיאט קולה במקרר.
אני אוהבת להתרגש מכל מחווה, מתנה ומילים מתוקות שהוא אומר ועושה.
אני אוהבת להסתכל עליו ושהוא מביט בי במבט הכלבלבי המתוק שלו.
אני אוהבת לראות אותו מצליח ומשגשג.

אבל קשה לי שאני עוצרת את עצמי שאני לא מוסגלת לבכות שאני מבולבלת
אני שונאת את השתיקה הרועמת בנינו אחרי ריב.
שאני מרגישה שאחנו רק בתחילת המלחמה/ דרך שלנו אל האושר המשותף ואולי הוא לא משותף.
זוגיות זה דבר קשה ולא פשוט.