החיים על סף תהום

היום לפני שלוש שנים קמתי לקחתי את הדברים שלי והלכתי.
אותה עזיבה הביאה לשנה וחצי מאד כואבת
ובכל הפעם שהבדידות הייתה משתלטת הייתי מחפשת לעשות את הטלפון המיוחל
שיגאל אותי מייסורי הבדידות. לפעמים זה עבד ואותו טלפון הביא כמה רגעים טובים ואיזה סקס או שניים מפוצצים אבל החור שבלב לא התמלא בשום דבר ורק הלך והעמיק.
והרגשתי כל כך רע אח"כ.

תמיד שכנעתי את עצמי שלמרות הכל זה הקשר הכי טוב שיכול להיות לי,
זה היה קשר בלי שקרים ובלי בגידות אבל עם המון המון הדחקה ושיכנוע עצמי שלי.
הוא לעולם לא קיבל אותי כמו שאני, הוא תמיד רצה לשנות אותי, לרפא אותי מהמחלה שלי ומהיצרים הנוראים שלי.
ואני כל פעם האמנתי שהוא יקבל אותי ויאהב אותי על מי שאני באמת.
ושיכנעתי את עצמי שלא יכול להיות שבנאדם שכל כך אוהב כל כך רוצה לשנות אותי.
הוא ראה בעצמו את מתנת האל עבורי והוא הגבר שיבוא ויציל אותי מהצל של עצמי.

שלוש וחצי שנים היינו ביחד ויתרתי על המון למענו ניסיתי להשתנות למענו למה שהוא רוצה.
אבל עד אותו לילה שפשוט קמתי והלכתי והפסקתי את הקשר/ שקר החולני הזה

ומאז אותו לילה למדתי לאהוב את עצמי, לדעת שיש דברים שלעולם לא התפשר עליהם בקשר הבא שלי, לדעת שאם לא ממש טוב אז פשוט לקום וללכת והכי חשוב למדתי שלא לוותר לעצמי.