החיים על סף תהום

פשוט לא קורה כלום,
לכל מי ששאל "אז מה קורה?"
טוב אני מודה שאני טיפוס שנלחץ משגרה יש אנשים שממש בנויים לזה אבל יכול להיות שמשהו אצלי במערכות עדיין נלחץ ולא מקבל את המצבים האלו שפשוט נחים ועושים את הדברים הרגלים עבודה וכו'.
ולא שחלילה רע אפילו די נחמד יש לי לא מעט זמן לעצמי, יש כאן המון אנשים (אפילו אנשי קהילה מהמכובדים ביותר.)
ומאמי עובד המון המון, וגם דואג לבית שיהיה מסודר, עושה קניות ומטפל בכל העיניינים החדשים שנחתו.
וזה מאד משמח אותי.
לפעמים אני מרגישה שבא לי לאכול כפיצוי ריגשי אבל אני עוצרת את עצמי וזה ממש יפה ואני גאה בעצמי על כך.
אולי חסרה לי איזה צומת לב מגברים כי לאחרונה כמעט 99% מהגברים שאני מדברת איתם הם אומנם שווים אבל הומאים.

אני מוצאת את עצמי חושבת יותר ויותר על כל מיני אנשים שהיו חלק מהחיים שלי שהאמנתי שלעולם אני לא אאבד אותם אבל הנה אחרי איזה זמן בסופו של דבר אני בלעדייהם.
חשבתי על האקס שלי, על שדרן הרדיו שהתחלתי איתו בגיל 16, על הגבר שהטריף את מחשבותיי גם באיזור הגיל הזה. מדריך הפסיכומטרי הסוטה ואפילו על המאהב שהיה לי לא מזמן.
אני נזכרת בכולם מנסה לנתח אותם אישיותית, להבין מה הסרט שלהם.
ושאני מבינה וחושבת על כולם אני שמחה שאני לא שם.
אולי אלו הגעגועים שנותנים סימני חיים כלשהם ואולי סתם הצומי שאני מחפשת ונותה למצוא אותו שם, כי מהם זה הכי קל לקבל.