החיים על סף תהום

זה רע, ממש ממש רע.
הגוף שלי מלוכלך.
אני נגעלת מעצמי.
אני כל כך מתביישת וכל כך בא לי לכעוס על מישהו
אבל אין אשם חוץ מעצמי.

הבושה הזאת לא עוזבת אותי,
בחיים לא הרגשתי ככה גם שהיו לי סימנים חזקים וכואבים מאלו.
כל שניה אני נלחצת שמשהו יבלוט החוצה,
וברגע שאני אצטרך לספר אז הדמעות יפרצו.

אני נזכרת ובוכה,
השתדלתי שלא לבכות בעבודה ולחייך לכלום כרגיל,
אבל פתאום זה פרץ ורצתי לשירותיים.
כי אפילו לדבר אני לא יכולה.

והדמעות הם דמעות שחורות אני מרגישה איך הם זולגות ומשאירות סימן שחור.
אני מנסה ממש מנסה שלא לחשוב ולהתעסק בדברים אחרים.
אבל אני כל כך מתביישת בגוף שלי.
קשה לי להסתכל על הגוף שלי.
אני לא מסוגלת לסבול מגע.

אני מנסה לשדר שהכל בסדר
ואין שום דבר מיוחד, אבל אני נחנקת.

זה ממש רע
ואולי אני בכלל לא קשורה לזה.
וזה לא אני.