החדר של לונה

חזרנו מאוחר בלילה מאיזה פאב, ובדרך הביתה כשעצרנו באחד מהרמזורים, דורבן חמוד רץ על מעבר החצייה וממש מול העיניים שלנו נדרס. הקוצים והעור שלו התקלפו ממנו ונשאר ממנו רק שרירים וגידים חשופים, לא משהו שטוב לילדה לראות.... הוא ירד מהרכב, הוציא קרטון מהבגאז' ואסף את הדורבן בחלקים. אני חושבת שאין מה להציל ואין לאן לקחת אותו, הוא באמת מת. הגענו הביתה ובתכנון שלו היה לנקות את הבשר "הטרי" ולהכין לנו ארוחת צהריים למחר. הריחות טובים וזללנו את הדורבן כבר באותו הלילה.

את העור עם הקוצים הוא הלביש על הקסדה שלו ושם לייבוש בשמש

 

אנחנו נפגשים שוב אחרי ששחררת אותי מהקשר הזה. עבר כאילו נצח מאז שנפרדנו. בכל הזמן שעבר, איבדתי את כל האחיזה שלי בקשר שלנו ואני מרגישה שגם אתה כי הרי אם שחררת אותי, ולא יצרת איתי גם קשר, אז בהגיון הטיפש שלי אני חושבת שלא אכפת לך.

 

אני מולך, מתחתיך

 

אתה לא נותן לי ממך בקלות ואני מרגישה כמו פחות מאקסית שלך, שאתה מפריד בין יחס vip לבין יחס של כל השאר ואני מקבלת את היחס של כל השאר. בעצם הרבה הרבה פחות מזה, כי כולן מעליי בסדר העדיפויות שלך. 

 

עולים לי פלאשבקים מהמפגש המשולש שלנו, ודברים שלא התעסקתי בלעבד בגלל הפרידה, מתחילים לצוף לי. המבט שהיה שייך רק לי וראיתי אותך נותן אותו לאחרת, הנשיקות שלכם, המגע, הקול שלך שמכווין עכשיו מישהי אחרת ואני סופגת הכל. זה מכרסם בי.  

 

אתה רואה את זה ומרגיש אותי נמוכה ובמילים שלך אתה מחליט להרים אותי קצת. אני מבינה שאתה מופתע מהמיקום ששמתי את עצמי בסדר העדיפויות שלך ומתחיל להחזיר אותי למקום שלי. 

 

שאלת אותי אם אני זוכרת את המקום שלי. חשבתי שאני זוכרת אבל בפועל הורדתי את עצמי הרבה יותר נמוך

 

 

 

וזה עושה לי חשק לנקות פה את כל שאריות האבק

שהצטברו

 

אתה נותן לי לשחק במגרש המשחקים שבו הם מנסים בכל כוחם לזכות בנסיון איתי, אבל אתה מודע היטב לכמה שאין להם סיכוי, לכמה שאני שלך, לכמה שהם מבזבזים את הזמן שלהם. 

את הזמן שלך אתה משתדל להשקיע בי ובה. כל אלה שמנסים לזכות בנו, מראים לי ולה כמה שאנחנו שלך. אני והיא שלך. וככל שאחרים יתאמצו יותר, כך אני והיא נבסס את הצורך שלנו להיות שלך. את יודעת את זה. את מתחילה להרגיש את זה. 

לפעמים בא לי לכתוב לך ולהגיד לך כמה שזה מאתגר כשאת בסביבה. 

זאת הגאווה בלהיות שלך

 

כשאבא כועס עליי

ומושיב אותי מולו

הוא לא אומר מילה

רק בוחן ובוער

 

המבט הכי סקסי שלו

לא נעים לומר

הוא כשהוא כועס

כשהוא רציני

 

בפנים רע לי כי 

אני לא רוצה לאבד אותו

וכשהוא ככה נורים חצים 

ישר לתוך הלב

שלי

 

אנחנו כבר שלוש שנים יחד 

 

הוא יושב ואני על הרצפה

על הברכיים

יודעת מה עליי לעשות 

עליי להתנצל

והוא יורה חץ ראשון

"את בטוחה שאת רוצה להיות פה?"

אני עונה בחיוב

"את לא מראה את זה"

 

בפנים זה כואב

שהוא לא מרגיש

שאני מתאמצת להראות לו

כמה שאני מעריכה את זה

מודה לו על זה שאני שלו

מנסה להחזיר לו 

מהתחושות שהוא נותן לי

ההגנה והבטחון 

שבלעדיהם יפול כל העולם שלי

 

הגוף שלי נופל שבור

נובל כשהוא מפזר עליי 

רק עלבונות

ומבטים

 

אני מבקשת להתקרב

הפה שלך מתעקם בגיחוך

"לא מגיע לך"

ושקט

הראש שלי כבד, מושפל

כל הגוף רוצה למיטה הרכה

ואתה משאיר אותי מולך 

חצי עירומה, קר

שאין לי לאן לזוז

 

בפנים, הכאב מהאכזבה שלך 

אוכל אותי 

אתה בונה חומות 

והפרצות נגמרות לי אחת אחת

כשאתה קוטל אותי 

 

אני מפנימה שרק אתה יכול

לשחרר אותי מהכאב הזה

וזה יקרה כשאתה תרצה

ואני אשב על הברכיים 

ואספוג כל המתנה

כל טיפת תחושה ואכזבה 

כי ככה אתה צריך עכשיו

 

אתה מוריד את החגורה וקורא לי להתקרב

אני עם הזנב בין הרגליים 

ואתה לא מרחם

מנחית עליי אחת ושתיים ושלוש

בלי לנשום בלי לחלחל בלי להבין

החגורה שלך היא נחש צפע מכישה 

וזה יותר מדי. באמת יותר מדי.

 

אבל אתה לא נותן לי להשבר

מחזיק אותי בין אדמה לתהום

 

כל כולי שלך

קצת קשה לפרט כמה אתה מפחיד אותי 

ב2 התקפים של היפרוונטילציה שלא חוויתי אף פעם

אתה דואג לי כשאתה הכי כועס

החיבוק שלך כשאתה מרגיע אותי

בקור רוח

אתה מרגיע וחוזר לאותה נקודה. 

 

 

 

לאחיין שלי נולד אח קטן לא מזמן, והחלטנו לסוע לטיול עם הילדים, כשאנחנו מחשבות מי ישב עם מי. היא אומרת שהתינוק ישב על ידי כי הגדול ישמח שהוא יושב עם אמא מאחורה - כי הוא מקנא כשהיא יושבת עם התינוק מאחורה. אני חושבת לעצמי שזה קצת כמו הספסל של המגניבים בטיול שנתי, שיושבים מאחורה. 

הגדול, סהכ בן 3, מתחיל להתנהג בצורה מופרעת, בוכה מכל דבר, מביים פציעות, לא שותק ואנחנו מבינות שזה בגלל האח החדש. 

פעם אחרונה שנפגשנו, אני ואתה, חפרתי לך אקסטרא בנושאים האלה שאני תמיד צריכה לחזור אליהם. אני לא מתרצה ומתחילה ללכת סביב זה במעגלים. כל גל שמגיע מנסה להחריב את הכל. אתה נשאר רגוע ובכלל, אתה בנאדם של "לשקול ברוגע" ואני "להכות בברזל כשהוא חם", אימפולסיבית ואמוציונלית. מרגישה כמה שאתה בטח עייף מהגלים והמערבולות שלי, מרגישה כמה בטח נמאס לך, כמה שאתה מעדיף להיות איתה עכשיו. 

אני הולכת על מרידות, מודיעה לך שהערב יגמר במרד שאתה בכלל לא מכיר ולא ראית דבר כמותו. אתה מצידך אומר לי שהמרד הכי קיצוני שלי זה לאכול שווארמה עם עמבה ושאני ילדה טובה, וזה עוד יותר מעצבן אותי. 

נשרטתי מהאגרטל!!

אתה לא רואה??

 

 

ההרפתקאות מתחילות היכן שהתכנון נגמר

 

 

 

 

 

 

מוקה !!!!

אנחנו מדברים על איזה משהו ואני אומרת לך שלא אכפת לי מה חושבים עליי

אתה מקשיב עד שאני מסיימת ואומר שלדעתך מאוד אכפת לי מה חושבים עליי

בדכ הייתי מתרגזת מאמירה כזאת אבל כשזה בא ממך אני סקרנית לשמוע מה יש לך להגיד

את לפעמים אומרת דברים שיוצאים אחרת ממה שהתכוונת אליהם, נכון? חשבת פעם שאם היית מסתכלת על עצמך בראי כשאת אומרת אותם אולי היית מסכימה עם האדם שממול? אולי את חושבת שאת מסבירה משהו אבל הפנים שלך ושפת הגוף שלך מדגישים דווקא חלק אחר? 

את הרי לא מסתובבת כל היום עם מראה מולך, את לא מצולמת ויכולה אחכ לבחון את זה בעיניים שלהם. 

המראה שלך לעצמך זה התגובות של האחרים.

אם הם צחקו, כנראה אמרת משהו מצחיק. אם הם מחייכים, כנראה אמרת משהו שעשה להם טוב.

איך את יודעת אם את בנאדם חד? לפי התגובות של הסביבה אלייך איך את יודעת שאת בנאדם מצחיק? לפי התגובות. 

לכן כן חשוב לך מה חושבים עלייך. זה הרבה פעמים מי שאת. ואת רוצה להיות ילדה טובה, נכון? 

לכן את תעשי כל מה שתצטרכי כדי לשמוע ממני שאת ילדה טובה. את לא שמה לב אבל לאט לאט את הופכת להיות בדיוק מה שאני רוצה. 

 

 

הורדת אותי ברכבת

חושבת לעצמי בדרך על ההברקות שלך.