מול הבית שלנו נכנסה משפחה ממש מיוחדת. אין להם בנים רק 5 בנות, אך האמצעית הייתה הכי יפה שראיתי בחיי..
תלתליה הזהובים היו תמיד מזכירים לי איזו אלה יוונית. ואני כאדם דתי לא הייתי מסוגל להסתכל על פניה יותר מחצי דקה בלי שיתעוררו בי רגשות אשמה.
אבל אם לא אוכל להסתכל על פניה לפחות על רגליה השמימיות הייתי מפנטז בלילות.. וכך עברו להם הימים עד שיום אחד היה זה לילה. והיא רבה עם הוריה
והבטיחה שיותר לא תחזור הביתה ואם תצטרך היא תישן ככה ביער כל לילה. כמו הלילה הזה..
וכששקעה לה החמה. ליבי נתמלא אימה. איך אלילתי משכבר הימים תעביר את שנתה בין כל התנים.. אז עם כל פחדיי ידעתי את פינתה האהובה עליה ביער ושם מתחת לעץ הערבה ראיתי אותה מצתנפת לה עם עצמה..
היא הייתה כל כך יפה שגם כשהיא כלכך שבירה הייתה נראית לי כאלה..
והיא ששמעה את רעש פסיעותי הרימה את ראשה הדומע וחייכה אלי חיוך מריר. ידעתי שתבוא הרי אני מבקרת אותך כל לילה בחלום. ואיך תוכל לישון במיטתך בלילה כשאני קופאת פה ביער..
וכך סיפרה לי שהיא אוהבת שאני מאדים כל פעם שאנחנו נפגשים..
בבוקר אני והיא סיכמנו שהיתה זו החלטה מהירה ולביתה היא חזרה..
ומאז לא דיברנו כמעט חוץ מזה שפני האדימו כל פעם שנפגשנו.. כמו אתמול כשהזמינה אותי לחתונתה
לפני 5 חודשים. 2 ביוני 2024 בשעה 3:04