"טוב, מספיק להיום חמוד שלי" אמרה מאשה לרחמים ברוך, אחרי שליקק את כל כפות רגליה מלפנים ומאחור. "אני הולכת לישון"
"לילה טוב מלכתי" רחמים נישק עוד פעם אחת אחרונה את כפות רגליה.
"לילה טוב עבד" רחמים הזדקף לאיטו מנסה להסתיר את העובדה שגם זינו התקשה.
ומריומה שומעת את הכל מבעד לדלת ולא יודעת את נפשה מצער. היא הרגישה חוסר אמון באנושות, כאילו תקעו לה סכין בגב. אך היא שתקה מנסה להבין מה בעצם מפריע לה בכל ההתנהלות הזו של רחמים.
הדבר הראשון שמפריע לה, זה שהסתירו ממנה כזה דבר. אבל על כבודה היא כבר שעה מנסה למחול.
הדבר השני שמציק לה, שרחמים יוצא עם לא יהודייה. אבל היא לא אימא שלו אז מה היא מטיפה לו מוסר.
אז מה בעצם מציק לה?
אולי הסוג קשר הזה שלהם?
אז זה דוחה אותה קצת, והיא לא חייבת להסתובב איתם אבל שייהנו. היא כבר הזהירה את רחמים שזה יגמר באסון.
כן, היא הגיעה להחלטה אני יעזוב אותם שילכו ויהנו אני את נפשי אציל ברגע שאספר לראש הישיבה שלו. ושישברו את הראש יחדיו.
וכך בלב שקט הלכה גם מריומה לישון
"אח. זה כואב מידי" מריומה התעוררה כששמעה את רחמים מחניק זעקה.
'לעאזאזל הקירות פה דקים מידי' חשבה מריומה לעצמה. וחשה לעבר חדרו של רחמים כדי שתקלוט בזווית עינייה את מאשה סוטרת שוב לרחמים שהיה שכוב על המיטה.
"היי בוקר טוב גברת מריומה" אמרה מאשה בקול נבוך כשקלטה בפתח הדלת את מריומה."זה בסדר, אני הענשתי אותו עכשיו על שלא הביא לי קפה בבוקר"
"אויש, בגלל זה קמתי?!" אמרה מריומה וסגרה את הדלת. משאירה אותם להתפדח קלות.
"זה בסדר, מאשה" ניסה רחמים להשיב את רוחה. "עכשיו כשהיא יודעת, אני מוכן לקבל עונש גם לפניה"
"זה לא בסדר, אני רואה בפנים שלה שהיא כבר לא סובלת אותי" השיבה מאשה.
"אל תדברי שטויות" קם רחמים ממיטתו ונשק לכפות ידיה. "את התנהגת טוב מאוד, הייתי צריך לקום, סליחה שאני גורם לך להרגיש לא בנוח"
מאשה מצידה ליטפה בחזרה את פניו ברישול. "יופי מתוק" אמרה בפיזור דעת.
"שאכין לך קפה?" שאל רחמים, בנסותו לקבל את תשומת ליבה שוב.
"טוב, לך תכין קפה ותחזור לחדר"
רחמים רץ למטבח כדי לבצע את אשר פקדה עליו.
מספיק זמן כדי לראות את מריומה מתכוננת ליציאה.
"לאיפה את הולכת?" שאל רחמים את מריומה
"לתפילת שחרית, אתה בא?"
"לא" השיב "אני כבר אתפלל בבית"
"טוב"
"להתראות" אמר רחמים ואץ עם הקפה שוב לחדרו.
"שמתי לב שדיברת איתה" אמרה מאשה לרחמים.
"כן היא יוצאת להתפלל" השיב
"ולמה אתה נשאר פה ולא הולך איתה?"
"כי אני רוצה לבלות איתך, זה לא באמת חשוב התפילה הזו" שיקר לה רחמים
"זה כיון לא טוב, אני אומרת לך. היא כועסת עלינו" הזהירה אותו מאשה
"בסדר שתשתה וודקה, יעבור לה. הרי שמעת אותה אתמול היא אמרה שכל אחד יעשה מה שהוא מבין, אז אני מבין, שבא לי להישאר פה" השיב רחמים בתרעומת.
"אני לא מוכנה לזה, אם אתה רוצה להיות שלי אתה חייב להקשיב גם למריומה. לך מיד להתפלל"
"אבל אני לא רוצה" התבכיין רחמים
טראח, רחמים קיבל כזו סתירה שחשב שאיבד איזה שן.
"מה אמרת?" שאלה מאשה עם עיניים בוהקות מזעם.
"אני..אני אלך עכשיו, סליחה" רחמים קם המום כולו ויצא עם הטלית מהבית.
"מה בסוף שינה את דעתך?" שאלה מריומה את רחמים כשחזרו מהתפילה.
"את לא תאמיני, אבל מאשה ממש הכריחה אותי ללכת להתפלל" השיב רחמים בהתפעלות.
"זה הקטע, אתה מבין?! אתה כבר לא חושב לבד, רק מה שמאשה רוצה. אתה מבין?! זה לא ילך לנו יחד. אני חשבתי על זה בלילה, ואיך שיוצאת השבת אני חוזרת לארץ"