יכול להיות שזה המצברוח הטוב והשובב מהשולטת החדשה שלי. אבל לא יכולתי שלא למצוא כמה קווי דמיון בין סשן (מאוד לא מוצלח) לבין החיסון המעצבן הזה.
"91ג נא להכנס לחדר מספר 3" אני תופס את הפתקית ונכנס לחדר בחשש. זו לא הפעם הראשונה שלי פה, וכנראה גם לא האחרונה.
כנראה שהייתי בוחר לא לבוא אם הייתה לי ברירה. אבל מרגיש כאילו אין לי כזו עכשיו. אני חלש ומוכרח, לא באתי מהאהבה.
תיק טק זה נגמר. האחות דוקרת אותי במבט קר ומנוכר. אני מחוסן פעם שלישית והולך לדרכי. בלי אפטר קייר או אפילו קפה ועוגה. הם יודעים שאני כבר שלהם, תקוע בלופ הזה ואחזור לא משנה מה.
בבית עכשיו, מבחינתי הסשן רק התחיל. שעתיים אני מחכה לאפקט שאני יודע שיגיע. זיעה קרה מהציפיה, והמוח רץ בלופים, מחכה ליריית הפתיחה. כמו לחכות לשולטת עם עיניים מכוסות, רק לדעת שכשתפתח אותם יהיה לך רק רע. והעונש ממתין בסבלנות, נותן לי להאמין שאולי הפעם זה אחרת, אולי הפעם זה יגמר בטוב.
טראח, אני חוטף בחילה. 5 דקות אחרי זה עייפות וסחרחורת. היום הזה גמור, ואני פורש למיטה בדרופ מטורף. כולה מה רציתי, לצאת בכיף למסעדה. בסוף קיבלתי סשן עיינוים בכפיה.
מסתבר שהשולטת הכי עכזרית במדינה היא קופת חולים כללית. אחת שלא מתחשבת ודורסת את הנתינים שלה בלי מילת בטחון. משאירה אותם שרועים חצי חולים, אפילו 'כלב טוב' וליטוף בראש לא קיבלתי.
עכשיו אני אחרי, כבר עבר לי. אבל כמו אחרי כל סשן רציני. נשאר סימן וקצת כאב ביד. שאזכור כמה ימים את מה שקרה.
