השבוע ירושלמית ואני כבר הספקנו להיפגש פעמיים. קצת פקקים, הרבה תיזוזים, אוכל טוב ואווירה מדהימה. קרו כלכך הרבה דברים שאני עוד לא יודע בכלל איך לסכם את החוויה הזו.
ב80% מהזמן אם היו מתבוננים מהצד היו חושבים שאנחנו וניליים לגמרי. אבל איכשהו תמיד יש את ההילה הזו מסביב. את המתח הזה ואת ההרגשה שאני צריך לרצות אותה. אפילו שהתכרבלנו היא סידרה אותי כמו בובה על חוט, בדיוק במקום שהתחשק לה. מעבר לתחושה הזאת, אני מרגיש עטוף ומוכל בצורה שעוד לא הרגשתי בעבר. משהו בקשר הזה מוציא אותי מהקליפה במהירות שיא בשבילי. לא משנה כמה 'נמוך' אני כביכול יורד, היא רק נותנת לי להרגיש יותר ויותר טוב עם זה.
כמעט מפחיד לחשוב לאן חיבור כזה יכול לקחת אותי. גם בפן הרגשי וגם במעשי. אבל כרגע אני נדהם מזה שכל פקודה או בקשה שלה מתקבלות אצלי בכיף. גם הדברים הפחות כיפיים מתקבלים בחיוך, במקום להיבהל או לכעוס אני אומר בראש 'מה אכפת לי' ונותן לה עוד קצת מעצמי. מופתע כשעולה אפילו לי החיוך, אפילו שהיא לא מרשה לי לחייך בסשן :)
