טוב אז סוף סוף יש לי זמן לכתוב וירושלמית המדהימה השאירה לי חומר לאולי 4 פוסטים בתוך 24 שעות.
מן הסתם הכי דחוף לי לכתוב על הסשן שחווינו. למען האמת אני עדיין מעכל אותו. רק אציין שבחיים לא דחפו אותי ככה רחוק. בעיקר מנטלית. די מיוזמתי ביקשתי שהפעם לא תעצור את עצמה כמו תמיד. שפחות תשמור עליי ויותר תהנה. זה הגיע בעיקר ממקום מרצה, שיהיה לה כיף ותרגיש שאני סומך עליה יותר ויותר וגם מתוך תחושת הביטחון העצומה שהיא נותנת לי ממי שאני. ההבנה שאפשר גם טיפה לחשוב על עצמי, הידיעה שהיא עדיין תתמוך ותרצה אותי אם לא אצליח שיחררו אותי עוד טיפה. דווקא מתוך המקום הזה הרשיתי לה הרבה יותר.
סבלתי תוך כדי הסשן. הוא היה אינטנסיבי פיזית ומנטלית. לא התחרמנתי אפילו לרגע - ולא כי לא קרו דברים שמרגשים אותי. אלא כי אני עדיין לא מסוגל להכיל את כל התחושות האלה במקום נוח ורגוע שיאפשר לי באמת להנות מהן. אני עדיין לחוץ ועדיין לא פתוח לגמרי למרות שאני כבר לא ממהר כמו בהתחלה. יודע שבסוף הסכר יפתח ואני אוכל באמת להשתחרר מולה ואפילו להנות גם במקומות האלה.
כשהיא סיימה ולקחה אותי לחיבוק בקושי הצלחתי לקבל אותו. הרגשתי כל כך נמוך, כל כך מושפל שלא הבנתי איך היא מחבקת אותי בכלל. לאט לאט, עם האפטר קייר בידיים האלה שאני כל כך סומך עליהן זה עבר. קיבלתי היי מטורף וכל הגוף שלי נכנס לסטלה. משהו במילים היפות וביום הקסום הזה שעברנו יחד אחר כך רק הלך והתעצם בעקבות מה שחוויתי קודם. ועכשיו יומיים אחרי, אני סוף סוף מבין מאיפה אני שואב את הכיף מה"סבל" הזה. זאת הפתיחות שלי מולה, זה המחסור במסיכות. זאת לא העובדה שהיא הרביצה לי והשפילה אותי עד שכמעט נשברתי. אלא העובדה שהיא ראתה אותי במקום כזה נמוך ועדיין היא פה איתי אחרי. עדיין מחבקת מלטפת ונהנית ממני, עדיין רוצה בטובתי. אז אולי אני לא מזוכיסט קלאסי שעומד לו הזין כשמרביצים לו ומבקש עוד. אבל לאט לאט אני מבין למה הראש שלי נמשך למקום הזה, למה כלכך קשה לי לקבל אותו, ולמה אני בכל זאת אני עדיין פה ולא מתכוון לוותר.
