מי שמכיר אותי קצת במובן הקינקי יודע כמה מניעת אורגזמה והתאפקות הן חלק גדול מסך המרכיבים המנטליים והפיזיים שמרכיבים את העולם הסקסי בתוך המוח שלי.
בתור בנאדם שכבר מצא את עצמו מכור לאוננות (תודה רבה לך מיס קורונה), המניעה קיבלה נדבך אחר אצלי בשנים האחרונות. מקינק מחרמן שאני מסוגל לעשות רק עם שולטת, לאקט מנטלי מספק שלי אל מול עצמי. ערבול מתוק של גאווה בדחיית סיפוקים וחיבור עצמי. גיליתי כמה זה מחבר אותי לעולם, כמה זה מעיר לי את הרגש כשהוא נרדם, וכמה אנרגיות אני מסוגל לקבל כששומר על האנרגיה הזו לעצמי ובתוכי. כשאני גומר פחות, אני יוצא יותר. לא רק למסיבות בדסמ אלא גם רואה יותר חברים, עוזר יותר למשפחה, נהנה יותר מלשמוע מוזיקה או מקשיב יותר בשיחת נפש עם חברה.
בחודשיים האחרונים אני שוב עובר מסע כזה עם עצמי. זה התחיל מ3 ימים פה, 5 ימים שם. בהתחלה סתם כדי לגמור יותר חזק, או להתרגש יותר מהפאן המיני שלי. אבל פתאום שוב מצאתי במניעה נדבך פסיכולגי מרים ומעיף.
חזרתי לחוות יותר לאחרונה, חזרתי לצאת לבלות, לחייך ולהשתולל. ופתאום המניעה היא כבר פחות איפוק ומלחמה. אני מוצא את עצמי שבוע או שבועיים לפני אירוע חשוב ובכלל לא רוצה לגעת בזין שלי. הידיעה שזה רק יוריד לי וישבלל אותי לתוך עצמי שוב גורמת לי להתרחק ממנו, עד שיגיע רגע שבו אוכל לאמר "מגיע לי".
אתמול הגיע רגע כזה של "מגיע". תכננתי לקחת יום חופש אבל החיים והמצפון שלי הובילו אותי ללעבוד 8 שעות בשיפוץ אצל ההורים.
חזרתי הביתה עייף סחוט אבל מאוד גאה בהישגים שלי ופתאום הרשיתי לעצמי שוב לצוף במחשבות סוטות וסקסיות.
נשכבתי במיטה לפני שינה, ומערבולות של פנטזיות קבועות שטפו לי את הגוף והמוח בזרמים מחשמלים של חרמנות. אחרי כשבועיים בלי הכל היה חזק יותר, מרגש יותר, מענג יותר.
ישבתי ככה כחצי שעה נוגע לא נוגע. קורא סיפורים ומדמיין את הדברים הרגילים שמדליקים אותי. ואז המוח נדד אוטומטית ליום חמישי, לפליי המחשמל ולתחושות שהוא השאיר בי. וככה פתאום דווקא במחשבה יותר יפה ופחות זדונית וסקסית בדסמית הארדקור. מצאתי את עצמי סוף סוף פורק, מתרוקן ורועד קצת מעונג.
כשסיימתי עוד שמעתי חלושות ממעמקי הגולגולת את הקול המעצבן שתוקף אותי אחרי אוננות ואומר לי שלא הגיע לי ושאני איש מגעיל ומטונף. אבל הוא היה קול כזה חלש לעומת הקול שאמר לי שהגיע לי ושמותר להנות, ושאר הקולות שאמרו לי שאיזה יופי שככה סגרתי את החוויה ושאני יכול להיות גאה בעצמי.
והנה הגיע הבוקר. אני אחרי הגמירה ועדיין מרגיש את החיבור הזה לעצמי ואת הרגש פה בחוץ נוכח. עדיין מסוגל לכתוב, עדיין מחייך כשהיא כותבת לי, ועדיין רוצה לצאת החוצה ולטרוף את העולם. כנראה שבאמת הגיעה לי פריקה.
