בתקופה האחרונה אני עובד כמו חמור, מתפצל על מלא פרויקטים תוך כדי שמקדם את החיים האישיים שלי. בדרך הזו גם הגעתי להחלטה שאני לא מוכן לוותר על החיים החברתיים שלי (וניליים ובדסמים כאחד). ההחלטה הזו הביאה איתה גל של דברים טובים. חידשתי קשרים, יצרתי חדשים. אני יוצא ומגשים את עצמי יותר ואפילו התחלתי לאכול בריא יותר ולעשן פחות. בסהכ אני הולך לישון נקי בחודשיים האחרונים בידיעה שאני משאיר את כל כולי בחוץ ולא משאיר פינה אחת בנפש שלי ללא השקייה וטיפוח. שאני עושה הכל בשביל המשפחה והחברים, ולא מוותר על עצמי בדרך, ושהחיים שלי בכיוון חיובי שרק אני שולט בו.
אבל מחמישי... אפילו מרביעי קיבלתי שוב וייב של מגיע לי.
מגיע לי לבלות... מגיע לי להתמסטל... מגיע לי לאונן... מגיע לי לאכול שטויות.. מגיע לי לשתות אלכוהול...
וכן יצא שאחרי עבודה מטורפת כל השבוע, שכוללת את שישי האיום בחצר של ההורים עם פרויקט משוגע שלקח את כל היום מצאתי את עצמי בחנוכת בית של חבר.
הקוניאק זרם והחבר שעוד מעשן הגיע עם חשיש יפיפה שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
נכנעתי לפיתוי.
למשך שעה בערך היה לי הכי כיף בעולם. צחקתי חזק מכל בדיחה, הרגשתי ריחוף כיפי והרגשתי את כל המתח והצרות נעלמים לי מהגוף.
אבל אז הגיעה העייפות, הכיבוי של האונה החברתית במוח שלי. הרצון לשכב על ספה ולא לזוז התגבר והעניין שלי באנשים מסביבי פחת.
כן הייתי מסטול וזה היה לי כיף... אבל הפסקתי להשתתף בשיחה, הפסקתי להיות מעניין ויותר גרוע הפסקתי להיות מעוניין בחברים. כל מה שרציתי היה לשקוע בפלאפון ולתקוע עוד חטיף מתוק זול ותעשייתי. הכמות חרא שהכנסתי לגוף משישי ועד מוצ"ש באמת שהדהימה אותי. ויותר משהדהימה אותי הכמות, הזדעזעתי מהקלות שבה אישרתי לעצמי לחזור למקום הזה. זה שחי לפי גחמות רגעיות ורצון לברוח החוצה מהמציאות.
מצאתי את עצמי נרדם על אותה ספה של החבר כשכל החדר מסביבי עוד נהנה. התעוררתי שם מובס ב5 לפנות בוקר ורק אז חזרתי לבית שלי עייף וגמור.
יום אחרי זה הייתה אמורה לי שבת עמוסה בכל טוב. אבל גם לעל האש המשפחתי הגעתי בראש מכחיש אדם, וגם ליום הולדת של ידידה טובה הגעתי חצי קלאץ עם רצון לאמר שלום ולברוח. מזל ששם התאפסתי עם קפה זריז וסטירה מנטלית עצמית וחזרתי לעניינים. כשאותו חבר הציע לי שם שאכטה כבר סירבתי, לא נשארה בי טיפת רצון לזה.
אז לסמים נכנעתי, למזון נכנעתי לסיגריות נכנעתי קלות. לאפטיות נתתי גם לנצח אותי רגעית. הפלוס היחידי זה שלאוננות לא נכנעתי הפעם ושרפתי עליה את השבת.
בגדול, מסתבר שהסופש הזה היה מאוד נחוץ. נחוץ להבנה שלי שאני על דרך נכונה וצריך להתמיד בה. נחוץ כדי להתחבר פעם אחרונה לראש החזירי והברחן ולאמר לו שלום רשמית. ונחוץ בשביל לפרוק את כל המתח מהחודשיים האחרונים המשוגעים שעובר. בתכלס, אני לא באמת מצטער על השאכטה הזו.. או על כל הוויתורים שהגיעו אחריה. מה שכן הבנתי זה - שגם את העול שאני רוצה ואפילו חייב לפרוק, נכון לי לעשות בדרכים יותר יצירתיות ובלי העשן הסמיך והשקרן הזה.
השבוע כבר אחזור לתלם, מחכה לי עוד סופ"ש מעניין מאוד שכבר התחלתי להתכונן אליו. בטוח שיהיה לי הרבה יותר מדויק הפעם. כותב את הבלוג הזה להזכיר לעצמי להישאר בדרך שבחרתי לי, להבין שמהסבלנות יגיע האושר ולא לחפש קיצורי דרך, היא עושה לי טוב.
