פודיניג במקום של המח

ההורים שלי תמיד אמרו לי שאני לא מעניינת אף אחד. לאוזן בלתי מזוינת זה אולי נשמע רע אבל הם רק ניסו להכין אותי לעולם הקר והאכזר שם בחוץ. ובשביל הספק שיש כאן מישהו שיש לו קורט של עניין בי, אולי הוא שם לב כי לאחרונה פתחתי דבר קטן ונחמד בשם "חרדת מוות".  עכשיו, אם רגע נשים בצד את זה שאני לא מצליחה לישון, לא מצליחה להבין את הקונספט הנורא הזה שנקרא "מוות" ונמצאת בחרדת איימים, לחרדת מוות יש גם צדדים טובים.  זה גרם לי להבין כמה לא-למות זה לא מובן מאליו ולהבין איך אני רוצה לחיות את חיי. קודם על הבנתי את סדר העדיפיות שלי: לחיות, לאהוב את עצמי ולאהוב. גם לגמור נכנס לרשימה אבל קצת מאוחר יותר. שנית זה גרם לי לרצות להתגבר על הפחד ולנסות. לשים את הפחד מלא להרגיש בצד ולנסות למצוא תשוקה, מיניות ואת הבדס"מ שמתאים לי. זה גרם לי לרצות להיות טובה יותר לאנשים שאני אוהבת ולשחרר את הגברים שלא רוצים לאהוב אותי. זה גרם לי להביו כי החיים קצרים מידי לשנאה עצמית, למרות שעדין לא למדתי לחיות איתה. החרדה הזו גורמת לי לנסות יותר דברים, לחוות יותר לא לחיות כל כך הרבה  רק כדי למות בסוף. מי יודע אולי אני אצליח יום אחד לראות את שקר יופי.