לאחרונה היו לי כמה כשלונות צורביים הן בתחום החיפושי העבודה והן בתחומי חיפושי הזוגיות שגרמו לי בהחלטה פזיזה לקנות כרטיסי טיסה ללונדון לשבוע כדי לברוח קצת מהכשלונות וחוסר המצוינות בה אני נמצאת. בימים זו מרגישה כמו הרפתקה, התמודדות עם פחדים וקשיים. בלילות החרדה אופפת אותי ואני לא מצליחה לישון. התחושות האלו עומדות בניגוד מוחלט למה שהרגשתי לפני כמה שנים כשהחלטתי לצאת לבד לטיול אחרי צבא באמריקה בלי תכנונים ובלי כלום. אז זה הרגיש נכון כל כך וקל כל כל ובעיקר רציתי לברוח. עכשיו זה בכלל לא מרגיש כמו בריחה אלא יותר כמו כניסה לגוב של אריות, לבד ללא שריון וללא תגבורות רק אני מול האריה.
הרבה מים עברו מהילדה אחרי צבא שרק רצתה לברוח לילדה המפוחדת שאני היום אבל שתיהן עדין אבודות. תמיד הייתי מפורקת אבל בין לבין נשברתי. למה קוראים לזה פוסט עם השיט הוא בהווה? הבניין האדום הזה נראה מפחיד כל כך גם חמש שנים אחרי, מערכות יחסים נראות מפחידות כל כך גם שבע שנים אחרי, שלא לדבר על סקס, ואני עדין לא שווה את זה. "אני לא רוצה לבזבז את הרגילה שלי עליך" דווקא הנונשלנטיות והלא מיניות הן אלו שהכי מדממות. ואולי זה כבר לכל החיים להיות לבד.
