לעיתים אני מרגישה כי אין לי כלים להתמודד למעשה אני מצהירה בגלוי כי "אני לא יודעת להתמודד". זה נכון, אני לא יודעת להתמודד. אין לי כלים להמודד עם התקפי חרדה, עם מועקה שמלווה אותי ביום יום, עם נדנודי שינה, עם חוסר ביטחון עצמי משווא. אני כן יודעת להיכנס בדברים ראש בקיר, פשוט לעשות. למרבה הצער זה לא הופך את הפעולות לקלות יותר או לפחות מפחית את החרדה לפני ואחרי ובכלל לא ברור לי למה אני מרגישה כל כך הרבה חרדה לפני שאני עושה משהו. עוד לא קרה כלום ואני כבר לא בסדר. עכשיו אני יכולה להבין למה דברים חדשים קשים לי כל כך אבל לאחרונה גם דברים מוכרים שאני עושה כל חיי, שהגדירו אותי לתקופה כל כך ארוכה מחיי, נהיו קשים כל כך. החיים לא אמורים להיות קלים אבל אני מרגישה שזה לא שלא-קל לי אלא שהכל כל כך קשה. "הכל איתך בין קצת קשה מידי להרבה קשה מידי". החרדה והמעוקה מצטרפות לתחושת חוסר הערך וחוסר הביטחון גורמות לכך שהחיים מרגישים בלתי אפשרים, שהמצב לא ניתן לשינוי. אני כל כך רוצה לחיות ולנצל את החיים עד תם, במיוחד בגלל החרדת מוות, אבל הכל קשה כל כך.
אני יודעת שאפשר לאהוב אותי, הרי את כולם ניתן לאהוב, אני פשוט לא מאמינה שזה יקרה. יש לי כל כך הרבה קשיים שעוטפים אותי וזה עוד לפני בכלל שהתחלתי לדבר על קשיים שלי עם מין, עונג ומערכות יחסים. אני לא יודעת איך לעכל את המערכת יחסים שהייתה לי. איך מצד אחד אני מסרבת להכיר בכך שהיא השאירה בי טראומה, חור והמון צלקות אך מצד שני לא קיימתי יחסי מין כבר שש שנים ואיך "אני לא שווה את זה" הפך לביטוי שגור. "סקס, כאב או השפלה. תבחרי שניים מתוך השלושה אחרת לא יכולה להתקיים בנינו מערכת יחסים". החיים לא הוגנים הרי אני מתהפכת במיטה לפנות בוקר חוששת כל כך מהעתיד, בטוחה שכבר אמות לבד.
אני מחפשת בעיקר מזור. מזור לחיים, לאהבה, לבטחון ולשלווה. אני מאמינה כי נחמה אמצא רק באהבה אבל לא מאמינה שאמצא מישהו שיואהב אותי. ומשום מה כולם אומרים שמגיע לי שיואהבו אותי אבל הם לא מוכנים לאהוב אותי בעצמם.
