פודיניג במקום של המח

בהיותי אושיית כלוב, כל דרי הכלוב עוקבים באדיקות קתולית אחרי החרדת מוות שלי.  ולא ברור מה הביצה ומה התרנגולת. אחת השאלות השנואות עלי לאחרונה היא האם את בריאה?  התשובה הזו מסתתרת בתיק הרפואי שלי ששוקל עשירית מהמשקל שלי. פעם שקלתי ארבעים ושלושה קילו והייתי עומדת מול המראה וסופרת את הצלעות שלי. אז הגיע משפט אל מותי נוסף: " את מספיק רזה שגברים יתפשרו על החזה הקטן שלך". כן, כי אין לי מספיק בעיות בדימוי גוף שלי עד כה. ובכלל לעבור כריתת שד בגיל 22 זה משאיר צלקת עמוקה יותר ממה שנשאר לי.  ומה זה בריא בכלל?  אני כותבת ולא מוצאת מזור. החרדה מתקרבת, הבחילה עולה ואני באמת לא רוצה למות. אני רוצה לחיות. זה מפחיד כל כך. זה קשה כל כך. כולם מתרוצצים סביבי ואני לא יודעת איך להתנבל בסיטואציה.  אבא שלי עצבני מרוב חרדה שאני אפילו לא יכולה להבין, המחשבה על לאבד את אחד מההורים שלי מבעיתה אותי אני לא יכולה לדמיין איך זה לחשוב על לאבד ילד כל כך הרבה פעמים.  והציניות מתרחקת והבכי עולה ואני מפחדת כל כך, זה לא אמור להיות כל כך מפחיד. שנות העשרים אמורות לעבור בזיונים מזדמנים, אהובות, נסיונות, הגשמה עצמית והחלום שלי הוא לא למות ולא לאבד את ההורים שלי. הדבר האחרון שאני רוצה ללכת מחר זה לעבודה ובכלל כבר אין לי ימי מחלה. אין לי כח וחשק ואין לי עם מי לדבר על זה.  פעם ישבנו על הים והוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אמות. אני גם לא רוצה למות.  הנפש מתערבבת עם הגוף וכבד לי וקשה לי ואני רוצה לחיות.