לרוב אני באה לכתוב בכלוב כשיש לי מה לומר, לא למישהו מסוים, פשוט לפרוק את שעל ליבי. זה לא המצב עכשיו. עכשיו אני רוצה לכתוב כדי להרגיש פחות לבד אבל האמת שאין לי מה להגיד, אבא שלי אמר לי בתור ילדה שעדיף שאסתום את הפה וכולם יחשבו שאני טיפשה מאשר שאני אפתח אותו וכולם ידעו שזה נכון. נו, שוין. ובכלל אני כותבת לרוב בכלוב את המסריח והלא יפה. "למלוכלך" בכלוב יש קונטציה כמעט סקסית. חסרה לי האהבה. חסר לי הבן אדם שאני הכי רוצה לדבר איתו בעולם, שישמור עלי בלילה ושני אשקע בחיבוק שלו. קשה לי לחבק אנשים שהם לא בן הזוג שלי, אז החיבוק הזה חסר לי כל כך, להרגיש מוגנת בתוכו, למצוא שם נחמה או אהבה לא עלינו. אני הרבה חושבת על הלוויה שלי, לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי יש סיבה שאני כזו מורבידית, שאולי באמת עברתי לא מעט עם הגוף שלי ויש סיבה למה אני לא מצליחה להפיק ממנו הנאה, לא יודעת. "לגעת בצלקת". מה אם אני צלקת אחת גדולה? תרתי משמע. כמה צלקות יש לי. נסעתי אתמול באמבולנס לראשונה, איזו חוויה. לרכב על סוס פחות מטלטל מזה. אני שונאת את העובדה שאני לא מביאה נחת להורים שלי ושאני מרגישה שלעולם לא אהיה ילדה גדולה, שלא לומר אישה. ואני מבינה למה הורים עושים את זה אבל לא מבינה את כל השאר, באמת.
אני יורדת קצת במשקל לאחרונה. תקופה ארוכה התלבטתי מה עדיף, להרגיש טוב או להיות עשר קילו פחות, למרות שהתשובה לזה ברורה עד היום הבחירה קשה לי. הלוואי והיה לי האומץ לעלות לפה תמונת עירום, בא לי. אל תבינו לא נכון, אני ממש לא שופעת, בשדיים שלי תראו בעיקר צלקות. 12 גושים זה לא צחוק. ובכלל לא מבינה למה קוראים אותי בכלוב. אני מנצלת את הפלטפורמה בגלל האנונימיות וכן, אני מרגישה קרובה יותר לעולם הזה, אבל אין פה תמונות עירום, או סיפורי זימה ופנטזיות מלכולכות (סקסי, אמרנו?) יש פה בעיקר המון המון עצב, יש לי זיכרון של פיל אבל כדי שלא יקשרו אותנו אחד לשניה לא אכתוב את זה, המון חורים שחורים ולאחרונה גם הרבה מוות. אני חושבת על מה בחיים שווה את זה. על מה אפשר לוותר, על מה כדאי לא לכעוס, ומה מוסיף טעם לחיים. לפני כחודש קיבלתי בשורה שאני צריכה קטטר לכל החיים ועם כמה שאני מתביישת בזה לרגע חשבתי שעדיף כבר לא לחיות. מאז עברו קצת מים בנהר הזה והקטטר ירד. אתמול עשו לי עירוי ואמרתי לאחות שזה נפלא שזה לוריד והיא לא ממש הבינה אותי. הרגשתי ברת מזל ללכת בלי קטטר אחרי זה, הרגשתי שחזרה לי היכולת לחלום. אבל אני כן חושבת שבין הבחירה של קטטר לבחירה שלא לחיות אני בוחרת בקטטר. מצחיק כמה הדחף לחיות חזק ממני. אבל בכלל המחשבות שלי נדדו לאהבה, על הכוחות שלה, על מה שהיא מכניסה לחיים. על מה שאני רוצה שהיא תכניס לי לחיים. אני חולמת בהקיץ על הבית שלנו שנקים ביחד ונזכרת על חלומות בהקיץ שחלמתי פעם עם מישהו על קולר מיהלומים ואיך אחכה לו עירומה בבית.
אני מתגעגת המון לכלב הכי טוב בעולם, לגורי ולי יש אומנם חיבור מיוחד אבל הוא לא הוא. איתו הרגשתי בטוחה, הוא שמר עלי, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הוא מת נורא מהר אבל היה קצת נוראי וזה מוזר איך מישהו שהיה כל כך משמעותי בחיים שלי הוא איננו. אני לא רוצה לפחד כל כך מהמוות, אני הכי רוצה לחיות. קודם כל לחיות, אחר כך למצוא אהבה עצמית ואז אהבה.
תכלס, אף אחד לא רוצה לקרוא טקסט ארוך כל כך שלא אומר כלום.
