מפלצומי, כבר אמרנו? המרחב הוירטואלי מוכר אשליה של אי-בדידות. תושמת הלב הרגעית שמקבלים כשמישהו קורא את הרצפים של האפס האחת, האחת והאפס, אולי אפילו לוחץ לייק, מגיב, או סתם מגלה רחמים כלפי האחר. זו פיקציה גם אם לרגע אני רוצה להרגיש קלה יותר או לבד פחות ואפלו מצליחה למצוא את הנחמה בלפרסם מילים הנשזרות לאט לאט למחשבות העמוקות ביותר שלי. המילים הכתובות שלי הן לא אני, אפילו לא ממד אחד שלי. הקיום שלנו הוא קצת כמו המילים שלנו, אנחנו קיימים כל עוד אנחנו חיים וכשאנחנו מתים אנחנו לא קיימים יותר אלא דמות שמישהו אחר תפס, מידי פעם יש ברי מזל שהקשר בינהם אמיתי כל כך שהדמות והאדם יהיו זהים. וכשאני אמות, אני כבר לא אתקיים, לא אהיה, חלק יזכרו את הדמות שלי או חלקים ממנה, לרגע זה יהיה עצוב, כי המוות הוא עצוב ואז כל אחד ימשיך בחייו, כי החיים לא יכולים להיעצר בגלל המוות. החיים לא אמורים להיעצר בגלל המוות אבל אל תקשיבו לי אני לא מצליחה ליישם את זה. בזמן שאני כותבת את שורות אלו אני מסתקרנת איך אתם, אורחי היקרים, מדיימנים אותי. רזה? שמנה? חכמה? טיפשה? גבוהה? אני אתן לכם רמז: אני לא בלונדנית עם עיניים כחולות. תמיד רציתי להיות יפה. המשמעות של זה הכתה בי בצבא כשגברים התחילו לסגור עלי את הדלתות שהן פתחו לחברות שלי. אני לא בטוחה למה אני מרגישה בודדה כל כך. נאמר לי פעם שלא ככה נראה דיכאון, כנראה שלא, ובכלל דיכאון תמיד נורא הפחיד אותי כי אולי זה יעשה אותי קצת יותר מעניינת ואני לא, ממש לא. לעוברי האורח אספר שכתבתי פה בעבר על כל החתולים שנמצאים בשק וכמה חשוב לי שאף אחד לא יפתח אותי ויצטער לגלות מה יש בתוכי, יש לכם שלושה ניחושים רבותיי.
ולכתוב פה זה כמו בקבוק יין: רוצים כל כך למצוא נחמה בתחתית הבקבוק אבל אז מגלים שזו רק תחתית של בקבוק זול, שאפילו לא רואים בו כמו טלסקופ. העצב לא נעלם הוא רק החליף קצת צורה ומחר בבוקר הוא יכה לך בראש. ובכלל אסור לי אלכהול.
אז תאהבו אותי רק קצת ורק לרגע כי יותר מזה זה כבר קשה מידי.