פודיניג במקום של המח

הורדתי את אבא שלי בפיזתרפיה והחלטתי ללכת לקניון לשעה. לא הייתי פה כמעט עשור, מאז שהיינו זוג או לפחות אקסים שמזדיינים. כבר שלוש שנים שאני מסוגלת לנסוע על כביש 4 בלי לפרוץ בבכי אבל אני עוברת פה ומשהו מתכווץ בי. פה ראינו סרט, שם נפגשנו לפני הטסט שלו, בחניון  עם אחיו ואמו לפני החתונה של אחותו, המבורגריה שהיינו נוהגים לאכול בה. יש לי זיכרון של פיל וגם כל כך הרבה שנים אני זוכרת את הדרך. החניתי את הרכב איפה שהיה הדייט הראשון שלנו וכשסיימתי את הסיבוב שלי לא יכלתי שלא לעמוד ולהסתכל. אני זוכרת את התלבושת המזעזעת שלבשתי, את החולצה הלבנה שלו ומכנסיי הדגמח השחורים המזעזעים והפשע האמיתי: התיק צד. הבטן מתחילה לקרקר לי ואני חוזרת להווה. לא אכלתי מאתמול וכבר הרעב מתשלט עלי. אני מחליטה ללכת לאותו בית קפה ולהזמין לי עוגית שוקלד ציפס. אני מחכה למלצרית ובוהה בשולחן בו ישבנו, זוכרת את השיר שהתנגן ברקע וכמה התלהבתי. זה היה דייט ראשון לא מוצלח, לא חשבתי שנמשיך. אחר כך בערב ששוחננו הוא ציין שלושה דברים שהוא לא אהב בי ודווקא הרגע הזה היה הרגע שהחלטתי שיהיה פה דייט שני. לדייט שני הוא לא קם, ואני דפקתי בדלת והצגתי את עצמי בתור "הבחורה שיוצאת עם *****". אחותו קצת צחקה עלי וביחד הלכנו להעיר אותו. השאר זו כבר היסטוריה. הוא אמר לי פעם שבשום עולם לא היינו ביחד ונשבר לי אז קצת הלב. איך ייתכן שיש לי כל כך הרבה אינטמיות עם מישהו שאיתו אני מרגישה בבית ובשום צורה לא היינו ביחד, אולי הוא צדק ואולי לא. אני עדין ילדה קטנה ואבודה עכשיו גם מפוחדת וחרדתית. הבעיות שלי עם אהבה רק החמירו מאז וזה מרגיש שלעולם לא אמצא מישהו שירצה אותי, במיוחד לא חיבור כל כך מיוחד.