עקב זה שיש לי קושי עם אנטרקציות חברתיות, זה שאני מרגישה שאף אחד לא אכפת ממני ואירוע טראומטתי מעברי אני משתדלת מאוד לזכור שמות, פרצופים, ימי הולדת ובכללי כל מה שאומרים לי. לכן אני זוכרת את ימי הולדת של מרבית האנשים בחיי. היה לי הרגל לכתוב לכולם ברכה ליום הולדת עד שחברה פעם שאלה אותי בכנות מכאיבה "למה את מנסה ליצור קשר עם אנשים שלא רוצים אותך בחיים שלהם?". על כל האנשים שלא רוצים אותי בחיים שלהם אני יכולה לכתוב ספר שאף אחד לא ירצה לקרוא. כל אחת ואחד מהם נהיו צלקת בנפשי. אז הפסקתי. הפסקתי לשלוח מזל טוב לחברות מהתיכון, לחברה מהצבא, לאחד שאהבתי, לשני שאהבתי כן שלחתי היום ברכת יום הולדת. המון שנים היה לי קשה מאוד עם ימי הולדת עקב אותו אירוע טראומטי ממקודם, יש משהו בלקחת אחריות שנותן את האפשרות לשנות אבל עדין יש בי כעס על ההורים שלי שלא ידעו לאהוב אותי. פעם ראשונה שאני עומדת להוציא את המשפט הבא ממני: כנראה שהם עשו טעות ואני הרסתי להם את החיים. עכשיו שלא תבינו לא נכון, זו לא אשמתי שנולדתי, אבל לגדול עם הורים לא שמחים זה לא פשוט. לא היה להם את הכלים להתמודד אז הם לא הצליחו לגדל אותנו להיות אהובות, חזקות, שמחות, בטוחות. אני רוצה מאוד שהם יהיו מאושרים וימצאו קצת נחת אבל בינתיים אני משתדלת לגלות כלפיהם המון חמלה, זה לא פשוט לגדל ילד כשאתה כל כך אמולל. השנים עברו והתמודדתי עם אותו אירוע ותמיד התרגשתי מיום הולדת שלי. חרדת מוות שלי הגבירה את התחושה כי החיים מרגישים כמו נס ולכן הרעיון של יום אחד לעצור הכל ופשוט לשמוח עם האוהבים שלך שאתה חי קוסם לי.
השנה ביליתי את יום הולדתי בפארק השכנותי, על הנדנדה. השמיים החורפיים, האפרירות והגשם הקל שירד על כתפיי הרוו עלי נחת, מזל שנולדתי בחורף. למרות כל המברכים עדין הרגשתי בודדה כל כך שאף אחד לא עצר את חייו ליום אחד סתם כדי להיות איתי בכאן ועכשיו ולא רק בקלות הבלתי נסבלת של הטלפון. הבדידות הכתה בי גם עכשיו כשלחתי לו מזל טוב והוא ענה בצורה לקונית ומנומסת והיא תכה בי עוד כמה ימים שוב כי מסתבר שיש לי חיבה לגברים שנולדו בתשרי.
הלוואי ויהיה מי שירצה לחגוג את החיים שלי בשנה הבאה וגם הרבה אחריה.
