לאחרונה יש לי נקודות אי רציפות בהן אני מרגישה בסדר. זו תחושה נעימה ומיוחדת והיא גורמת לי להבין למה אני כל כך רוצה לחיות. למרות הנעימות יש לי קושי לתת מקום לרגעים האלו כי מי אני אם לא חור שחור? זה כל מה שאני יודעת, זה כל מי שאני. "האמת שאני לא בטוב אבל לכתוב את זה לאקס שלי, שעבר לגור עם בת זוגתו, ביום הולדתו זה ממש חסר טאקט :)". אני כותבת לו והעצב נהיה עמוק ושחור וגדול כל כך, הנה אני חור שחור. אני כל כך רוצה להיות בסדר, באמת. המקום הזה מפחיד אותי מכל כך הרבה סיבות. עולה בי תחושה מוכרת ומפחידה של להבין את הרצון של לא לחיות. אני כותבת את זה וצוחקת בקול על המורכבות של המערכת היחסים של המוות ושלי. אני מנסה להפסיק להגיד לעצמי שאני לא רוצה למות אלא כי אני רוצה לחיות ולמרות הנקודות אי רציפות האלו אני נשאבת לבור הזה שוב. ביום שהוא נפרד ממני אמרתי לו שאנשים יעשו מה שהם יכולים כדי לעצור מישהו לקפוץ מהגג אבל אף אחד לא ישים לב כשאתה עולה לקפוץ מהגג. המורכבות הזו קשה לי, לרצות כל כך לאהוב את החיים ביחד עם האפלה הזו בתוכי היא מורכבת. הבדידות קשה לי, המחשבה שאי אפשר לאהוב אותי, גם כשאני יודעת כי זה לא נכון ויש אנשים שאוהבים אותי, קשה לי. קשה לי עם המאבק התמידי הזה לנסות. לנסות למצוא משמעות, למצוא אהבה, למצוא אהבה מסוג אחר, למצוא את היופי, את הטוב ואת החן. לתחזק תחביב תובעני, עם מדריך שגורם לי להרגיש בעיקר רע עם עצמי, לעבוד בעבודה שאני לא סובלת ושלא משלמים לי מספיק, לחפש עבודה ולשמוע שוב ושוב דחייה, לחפש אהבה ושוב ושוב לא למצוא, להיזכר שוב ושוב שאני חור שחור שלא יודע לגמור. "נעים זה טוב". איך להשקיף מהכרמל על הים ולרצות כל כך לקיים חיים משלי, עם אהבה משלי, כמו כולם. כמה שעות אחרי זה להיות עם התקף חרדה קטן שאני לא בבית, למרות שאני עם המשפחה בחופשה ואז להיזכר למה אני לא מסוגלת לקיים חיים משלי, כמה שזה קשה לי. לזכור את הקושי הזה ולהבין שאני מפסידה פעמיים, גם מהחרדה וגם מהתחושת על כל מה שאין לי ולנסות לוותר לעצמי, כי קשה. ואז שניה אחרי לחשוב שבטח שאני בינונית ומומצעת כי אני כל הזמן מוותרת לעצמי. אף אחד לא מת מקצת חרדה, גם לא מהרבה. לעצור את עצמי מלחשוב שלעולם לא יהיה לי את מה שאין לי. את מה שאין בי, שכולם אוהבים אותי רק מרחוק. "את לא טובה, את רק מספיק" הוא אמר פעם וצדק כל כך. מספיק, ס.פ.ק, לספק, עוד דבר שאני לא יודעת. הלוואי וזו הייתה מסיבת רחמים עצמאיים כי את זה אני מכירה. זה אפל יותר ושחור יותר ועצוב יותר ובודד יותר. ויש לי בראש את כל מה שאני צריכה להספיק ולא הספקתי, כל מה שאני צריכה לעשות כדי להיות טובה יותר, כל מה שאני לא. אני לא בלונדנית עם עיניים כחולות. אף אחד לא יבוא להציל אותי והנס הגדול ביותר הוא להשאיר בחיים. כמה קשה זה להשאיר בחיים. כמה קשה זה לנהל חיים, שאף אחד לא ישים לב גם אם כולם יודעים. לבכות במיטה או במקלחת או על ליד המחשב.
אני באמת כל כך רוצה לחיות, רק מקווה תוך כדי למצוא קצת נחת. ושוב, הלוואי ואני לא אמות, מאף סיבה.
