"אף אחד לא רוצה בחורה נויורוטית וחרדתית" אני חושבת לעצמי. "למעשה אף אחד לא רוצה בחיים שלו קושי כזה" אני ממשיכה. היום הרגשות שלי גברו עלי, פעלתי בלי לחשוב ופגעתי במישהו שאני אוהבת. "תבואי בעדינות ולא כיאלו את מוכנה לקרב". אני תשושה, אני ממש מרגישה את הרגלים שלי קורסות תחת כובד משקלי. אני חושבת שזה כי לראש שלי אין מנוחה. כל הדברים שאין בי, שמרגישים בלתי מושגים, כמה אני רוצה להתנשק כבר, כל הקושי שאני מביאה איתי ועל זה שאף אחד לא רוצה את זה בחיים שלו, נפרדו ממני כי לא רצו אותי בחיים שלהם, את כל הרצון למצוא משמעות, תשוקה, אהבה, נחת. הניסיון להשתפר להיות טובה יותר לסובבים שלי, ללמוד עוד במה שאני עושה, להגדיל את התיק העבודות, להתחיל תואר שני, לאכול בריא, לעשות ספורט, להיות בריאה, זוגיות, אהבה, לשים את האגו בצד, להיות נחמדה. וכל זה, כל זה שכל יום יסתיים באותה התחושה שעדין אף אחד לא רוצה לאהוב אותי.
(הסירו דאגה מליבכם, חרדת המוות עדין כאן)