תכננתי לכתוב מנפסיט שלם, שלא היה מבייש את קרל מרקס, על כך שאהבה, כמו אלימות, היא שפה ושהאמת המרה היא שלא למדתי אותה בבית אלא עם השנים התחלתי קצת לגמגם אותה. רציתי לספר לכם למה הקשיים שלי עם השפה הזו, את המילה הראשונה שלי בעברית אמרתי רק בגיל ארבע אז על אחת כמה וכמה שאתקשה בשפה מורכבת כמו אהבה, במיוחד כשהוריי הם גרים למולדת הזו.
למרות ההקדמה המוות הזכיר לי כי הבחירה שלי לאהוב יותר משמעותית מרמת השליטה שלי. לכן אני רוצה להתעכב על המורכבות של החיים ובזכות ולמרות הכל ההורים שלי הם האנשים הכי יקירים לי בעולם, אני אוהבת אותם עם העילגות, הגמגום ודיסלקציה. אני לא יכולה לחיות בלעדיהם ואני גם לא רוצה. הם עשו כל מה שהם יכלו כדי ללמד אותי מילה אחרי מילה אפילו כשהם מתקשים בעצמם. האונה המצחית הקטנה והסוטה שלי היא זו שדפוקה ולא מצליחה לקלוט את השפה. הנה, עובדה, אפילו את עצמי אני לא מצליחה לאהוב. הם יעשו הכל בשבילי. למדתי כמה שזה לא מובן מאליו בתואר הראשון שלי, איך יש אנשים חסרי מזל שההורים שלהם לא אוהבים אותם ככה, קצת אחרת אבל לא ככה.
בסופו של יום זה לא משנה מה היה או מי עשה מה. הבחירה שלי לאהוב ללא תנאים היא החשובה.