יש דבר אחד שלנו כבני אדם אין שליטה עליו: להיוולד לעולם הזה כבני אדם. על המוות בצורה מסוימת יש לנו שליטה, אנו יכולים לבחור לסיים את החיים שלנו בכל רגע נתון. לעומת זאת על הבינאריות של המוות אין לנו בכלל שליטה: אנו הולכים למות. פחד מוות. אז רצה הגורל ומתוך מילונים של כמעט ילדים דווקא אנחנו נוצרנו, אם אחד אחר היה משיג אותכם לכאורה-אדם היה נמצא פה במקומנו. אז אנו יוצאים לסביבה, שיש לנו שליטה עליה במידה מסוימת, שבתקווה שומרת אלינו בחיים ומעצבת את מי שאנו גדלים להיות. יש כאלה שהסביבה שלהם מלאת אהבה, יש כאלו שהיא מלאת כסף ויש כאלה שאין מי שידאג להם. החיים לא הוגנים. התודעה לאט לאט מתפתחת וברי מזל שבנינו לומדים להבין מה הם רוצים, אוהבים, לומדים לאהוב את עצמם, והשאר? השאר עסוקים בלשאול. יהושע ליבוביץ אמר פעם שמהות כל החיים היא לשאול. ואז אנו מתוודעים לאנושיות שבנו, לרצון לאהוב, להיות נאהבים, לגעת, להרגיש, להנות מגוף שלנו ושל אחרים, לכאב, לשברון, להזקנות, למוות. והזמן בין הלידה למוות הוא רציף ובו כל אחד מחפש את המשמעות שלו, לחלק זו אהבה, לחלק זו השארת חותם, להגיע לגדלות, לייצר, לכתוב, כל אחד ומה שחשוב לו.
ואני? אני יותר מהכל רוצה להבין איך אני הופכת את הבחירה שלי בלא למות למוצדקת.