את חרדת המוות שלי הזכרתי כאן רבות, עם זאת חוץ מלציין את המובן מאליו, שהמוות מפחיד אותי כל כך, לא סיפרתי עליה. המוות מפחיד אותי כל כך ונוכח מידי. הפחד הוא לא רק מהמוות שלי אלא גם של האהובים שלי, וקצת של כאלה שאהבתי ואפילו כאלו שהיו בחיי כמה רגעים. זה כאמור, מפחיד נורא, שלא לומר משתק. בשבילי זה הפרדוקס הגדול ביקום, הודאות של המוות מול האי ודאות שלו. כולנו הרי הולכים למות השאלה היא מתי ואיך. חלק מהחרדה זו התזכורת התמידית של דרכים נוראיות למות. זה מרגיש כיאלו המוות נמצא בכל פינה וכולם צעירים כל כך. לכולם היו חיים לפני ועכשיו הם אינם, זה בלתי נתפס בעיני. יש אסכולה שטוענת כי המוות נותן ערך לחיים, הרי הם קצרים וצריך לנצל אותם עד הסוף. דווקא בגלל המקום של החרדה הזו בחיים שלי חשבתי כי אדע להבדיל טוב יותר בין תפל ועיקר, מה חשוב להרגיש ומה אפשר לשחרר, שיש דברים שבאמת באמת לא שווים את זה. אבל אני אנושית ואני טועה את הטעות הזו שוב ושוב. חלק מהטעות הזו היא לכעוס על מי שאני אוהבת, חלק ממנה זה לא לשחרר את מי שבחר לא לאהוב אותי וחלק אחר זה לא להיות טובה לעצמי, אבל באמת. להיות שלמה עם מי שאני, עם המראה שלי, עם הצלקות שלי. אני לא רק חור שחור, לא רק החרדה שלי וכן, יש המון מה לאהוב בי, צר לי שבחרת שלא. יש המון מה לאהוב בי. אני מיוחדת לא רק מהיותי אני אלא גם מהיותי אנושית. המציאות אולי קצת מעורפלת לי אבל לרגע היום יצאתי לשמש ופשוט הרגשתי ברת מזל. יש עוד המון דברים שאני רוצה לחוות, סקס לדוגמה, אני רוצה לחוות המון ממנו, להזדיין בכל תנוחה, בכל מקום. לגעת כמה שיותר, בי, בו בכאן ועכשיו. אני רוצה לחוות אהבה, אמתית, חזקה, עוצמתית, שלא תלויה בדבר. אני גם רוצה לייצר בתוכי חיים חדשים, לתוך העולם הזה שאני לא מצליחה להבין ולהכניס שמחה, צוחק ואהבה. אני רוצה לחיות.