פודיניג במקום של המח

אני בודדה כל כך. נדמה שמסביבי ישאהבה, שמחה, חיים, חתונות ואני? אני עוצמת עיניים ומתפללת חזק לא למות. הבדידות מכלה פיסה אחרי פיסה בנפש שלי. אף אחד לא רוצה להיות שם. אני מבינה כי אני לא מעניינת אף אחד, בעיקר לא את האחרון, אבל מפחיד אותי שאני כבר לא מעניינת אותו יותר, הרי עבר כמעט עשור, למה שאעניין אותו? אני חיה בעצב עם המחשבה שאני לא מעניינת אף אחד, אבל המחשבה שאני לא מעניינת אותו מלחיצה אותי. עכשיו, אל תבינו אותי לא נכון,  ליד המוות כל זה נהיה חסר משמעות.  אם הכל חסר משמעות וגם אני חסרת משמעות, האם בכלל יש משמעות?  ואני לא טובה אלא רק מספיק אז לכולם אני רק מספיק אז לכולם זה רק מספיק. ומה אם מה שיש, ויש הרבה, כבר לא מספיק? הכלבים, התואר, התחביבים, העבודה. הזרות היא בנפש ומה אם לעולם לא אמצא שוב בית. באחד מצאתי בית ועם השני רציתי כל כך לבנות אחד והנה חזרנו לאותה נקודה,  בה אף אחד לא רוצה לאהוב אותי. חצאית קצרה וחולצה צמודה אולי גורמים לי לרגע להרגיש מושכת אבל אני עדין לא יפה. לא יפה, לא חכמה, לא נאהבת. עד כדי כך קשה לאהוב אותי? אני תמיד רק מספיק ולא טובה? אף אחד לא מצליח לראות מעבר לקושי?