אני פותחת לו את הדלת בשמלה קצרה ופרחונית עם מחשוף עמוק ללא חזיה, שפטכל וגבס שבדיוק הכנתי. טיפ של אלופים: לערבב את הקליסמו עם מים קרים. הוא מסתכל עלי אומר שהוא לעולם לא ראה בחורה מטייחת. הוא נראה ילד ותוך כדי שיחה אני מגלה שהוא אחרי צבא, הוא מופתע כשאני אומרת לו שאני קרובה יותר לשלושים מאשר לגילו, והוא לא מכיר אף אחד מהאזכורים שלי. אני מחייכת ומפלרטטת לכך אורך הזמן שהוא נמצא, וכשהוא מסיים הוא נותן לי את המספר האישי שלו ומבטיח שלכל תקלה הוא מגיע אפילו לא צריך להתקשר למוקד, אני מודה לו ואחר כך מחמיאה לו על השרירים. משם אני ממשיכה לאיקאה מחפשת מיטה וארון ובאופן אופייני בסוף אני לא מצליחה להחליט ולא קונה את שניהם. אני ממשיכה להסתובב ולחפש דברים קטנים ותיך כדי הצער מתגבר על כך שאני לא עוברת לגור עם בן זוג. אני חושבת על הדירה הכמעט ריקה, חוץ מספה, וכמה היינו מזדיינים עליה וישנים עליה עד שהיינו בונים לעצמנו בית. המחשבה בלקנות עם מישהו ספה משותפת שמזדיינים עליה היא רומנטית בשבילי, היא ממש אבן דרך לזוגיות. אני חוזרת להורים גמורה ומתוסכלת ומתחילה לי החרדה. מה חשבתי לעצמי שרציתי לצאת מהבית של ההורים? מה גרם לי לעשות את המהלך הפזיז הזה? הבחילה עולה, הברכיים רועדות והחרדה, הו, החרדה. בסוף אגב, ההורים מחליטים לקנות לי מיטה של ילדים גדולים. המעבר לתואר הראשון קרה ישר אחרי הכריתת שד שלי אז אבא שלי עשה מה שהוא יכול כדי שיהיה לי נוח, קנו לי מזרון באלפי שקלים. עכשיו הם כל כך לא ציפו שאי פעם אצא לעצמאות שהם מוכנים לקנות בסיס מיטה באלפי שקלים. אני יודעת שזה מהלך חשוב שמרבית האנשים המבוגרים עושים. אפילו כמה מפה אמרו לי כמה שזה חשוב שאני אעשה את זה. לכם זה בטח נשמע טרוואלי ופשוט אבל לי המהלך קשה כל כך. הבדידות כנראה תהיה אותה בדידות אבל יש משהו מנחם בלהיות אצל ההורים, בבית, גם כשהם לא תמיד מצליחים להבין אותי ואת הקשיים שלי. זה מהלך חשוב, אני יודעת, אני גם יודעת שבשביל להרוויח צריך לעשות מעשים אמיצים ובשבילי זה אמיץ מאוד. הלב מתכווץ שאין לי עם מי להזדיין על הספה.
