אין הרבה דברים שאני טובה בהם אבל בצבא הייתי טובה, כנראה הכי טובה, וזו הסיבה שבתור רבט קיבלתי תפקיד של סגן. בצבא הייתי טורקת דלתות, אומרת לסאלים מול מדור שלם שאין להם מושג על מה הם מדברים ובעיקר עושה מה בזין שלי. הסיבה שהצלחתי להתחמק מעונשים כי כולם ידעו שהמדור לא ישרוד בלעדי, אני הייתי מקור הידע, וזה גם תרם לכך שאכיר כל מיני גברים הורסים שעוד ישברו לי את הלב. ועכשיו אני שוב באותו הבניין, בתפיקד אחר, במקום אחר, ומרגישה ממש לא טובה, לא חכמה ולא מוצלחת. במסדורנות פה חוויתי את האהבה הראשונה שלי, את שיחת הטלפון הראשונה שלנו ועוד הרבה פעמים ראשונות. עכשיו אני הולכת כאן כשהוא לא שלי, טוב, הוא אף פעם לא היה שלי, ושאני כל כך לא מוצלחת. אהבה רחוקה ממני תמיד ומרגיש שגם האושר, אני הכי קרובה עליו פה אבל דווקא פה המרחק בנינו גדול כל כך. כל מה שאני לא מודגש כאן והפנטזיה הזו על גבר שיואהב אותי רק מתרחקת. דווקא בגלל המלחמה אני מנסה לזכור כמה חשיבות וכח יש לחיים וכמה טוב יכול להיות, כמה החיים קצרים מידי לכל החוסר הזה. אבל אני לא מצליחה. אני צל של ילדה קטנה שלראשונה מצאה את מה שהיא חשקה בו כל כך ורצתה לעשות הכל בשבילו, ילדה קטנה עם פוטנציאל ואהבה. החיים הולכים ונגמרים לי והתקווה מתרוקנת לה. ופתאום השיר הזה מתנגן לי בראש, השיר הזה שהיה שם ברקע כשהכרנו לראשונה, הוא כאן עכשיו והוא צדק אני באמת ילדה אבודה.