אני מנסה לקחת אחריות על הבעיות שלי ועל מי שאני אבל זה קשה ברגע שכל האמירות האלה נאמרו, זה גם לא משנה אם הייתה כוונה מאוחריהן או לא, מילים נאמרו, מעשים נעשו ואז הוא הלך לאהוב מישהי אחרת. כל המילים האלו כדי להודות באמת העצובה, לפחות בשבילי, שאני לא יפה, לא חכמה, לא מצחיקה ועוד כל כך הרבה חסר בי שפשוט אי אפשר לאהוב אותי. הדבר היחידי שכן יש לי הוא כוס, שלא לומר חור. חור שפעם לפני עשור היה קל לזיין ואז לשלוח אותו הבייתה. העניין הוא, שאני מתביישת לכתוב אותו, שאני מקנאה בו על מה שיש לו, על זה שיש לו אהבה. אני רוצה לצעוק כמה אני אומללה, כמה זה לא הוגן שאותי אי אפשר לאהוב. אני רוצה לצעוק כמה אני בודדה. אני לא משנה. לא אלי הם כמהים, לא אותי הם רוצים, לא את דמותי הם רואים בכל מקום. עלי הם לא רוצים לבזבז את הרגילה שלהם, אני לא טובה בשבילם אלא רק מספיק, אני איבדתי אותם ברגע שהם יכלו לעשות לי הכל מבלי שאלך. אני לא משנה, לא להם, לא לאף אחד, בטוח לא לכם. אותי לא אוהבים כי אני לא אהיבה. אני כישלון, מכוערת, קטנה, טיפשה, אין בי כלום. רק חור, חור שפעם זיינו ועכשיו אף אחד לא רוצה לאהוב כי זה כבר לא שווה את הסיכון, אולי בפנטזיה שלי, בטח לא בשלו. האמת שנמאס לי. נמאס לי לחפש סיבה לחיות. נמאס לי לחיות עם הידיעה שפשוט אי אפשר לאהוב אותי. נמאס לי לחיות עם הידיעה שכל מי שרציתי לאהוב בחר לא לאהוב אותי. אני פשוט דפוקה, לא אהיבה ולכן גם לא ראויה לחיים. נמאס לי להמשיך לחיות עם הידיעה הזו, התקווה שמישהו אי פעם יהיה מוכן לאהוב אותי לא מספיקה. החיפוש התמידי הזה הוא מעייף ומתיש ושובר את הרוח. החלק העצוב הוא שאני יודעת שתבואו ללוויה שלי פשוט לא היה לכם אכפת מספיק ממני כשאני בחיים. וזה בסדר, זה לא אתם, זו אני. אני דפוקה, אני טיפשה, אני מכוערת, אני ותרנית ואותי אי אפשר לאהוב, בטח שללא תנאים. לפעמים המוות הוא ברכה, במיוחד כשמגיע לי כל הכאב הזה.
לפני שנה. 5 בנובמבר 2023 בשעה 9:35
