כשאני לא טובעת בעצב אני רוצה לחיות, זה בולט בעיקר ברגעים שהגוף כואב לי. כשאני לא טובעת בעצב אני קודם כל רוצה לחיות, לחיות גם עם כל הקושי והכאב. כשאני לא טובעת בעצב אני רוצה לעשות דברים שייתנו ערך לחיים. אני מחפשת מה יעשה לי טוב וייתן משמעות לחיים שלי. אני מחפשת אהבה בכל מקום ומבינה שהמסקנה היחידה שתשמור אותי שפויה היא שפשוט לא ניתן לאהוב אותי. כל מחשבה אחרת מכניסה זיק של תקווה שרק מכניס אותי למערבולת רגשית חזקה יותר. אני לא מפחדת מלהרגיש אלא מפחדת מהאופן בו אני מתהלכת בעולם. כשאני מזכירה לעצמי שאני לא חשובה, שאני לא מעניינת אף אחד ושאי אפשר לאהוב אותי אני מצליחה לתפוס פחות מקום בעולם. כשאני יודעת שאני קטנה וחסרת כל משמעות הכעס שוכח והעצב קצת משנה צורה. הלימבו בין לרצות לחיות ולא למצוא סיבה לחיות מטשטש את האנושיות. אני מתהלכת בימים אלו כשבעיקר אני מרגישה נבולה, אחרי זמני. אני מחפשת להוסיף משמעות לחיים ולהוריד לחץ וחרדה ולא מצליחה בשניהם. אני רוצה אהבה כל כך חזק שכדי לא לכלות את הנפש שלי נשאר לי רק לקבל את החוסר שלה, את העובדה כי היא לא קיימת שם בשבילי.
לפני שנה. 7 בנובמבר 2023 בשעה 16:37