פודיניג במקום של המח

אין לי אהבה, אין לי חברים שאיתי ביום יום, אין לי עבודה שאני טובה בה, אין לי תחביב שאני טובה בו וקשה לי עם אנשים. נשאר לי רק למצוא ביטחון בעצמי אבל איך אני יכולה למצוא ביטחון בי כשאני לא יפה, לא חכמה, לא טובה ולא מצחיקה? איך אני יכולה למצוא ביטחון בעצמי כשאני כל כך ריקה? אני כל כך ריקה שגם עשור אחרי עדין כל מה שיש בי זה הוא ושלו ואני רק צל שלו. לאחרונה אני תוהה למה גם עשור אחרי אני עדין שם, קטונתי. העולם הוא מפחיד, כואב וגדול כל כך גם כשיש סיבה לחיות אבל כשאין אחת הוא גיהנום עלי האדמות. איך אני יכולה לחיות עם עצמי בשלום כשאני כל כך לא טובה? לא טובה, לא יפה, לא חכמה, זו כבר נהייתה מנטרה. אין לי מקום בעולם והכל כל כך שביר. וכשהכל סביבי כל כך כואב וקשה גם כל האנשים נהיים קשים כל כך. אין לי ממה או ממי לשאוב ביטחון אלא מעצמי אבל אני כל כך דפוקה וכל כך לא מוצלחת שאני לא יכולה לשאוב ביטחון בעצמי. לא יכול להיות שאני אהיבה, כי אם אני אהיבה למה אף אחד לא אוהב אותי?  ואני הכי רוצה לחיות אבל החיים נהיים קשים כל כך והכל דורש מאמץ כל כך ואין נחלה ואושר והבית שלי אצל מישהו שרחוק ממני גלקסיה ומצא בכלל את מה שהוא חיפש לא אצלי. אז מה יש בעולם הזה? אם אני לא אהיבה, אם אין בי אהבה? מה עוד נשאר? ואין לי כוחות לאכול, אין לי כסף לנחמה והזמן בורח לי בין האצבעות ולא נשאר לי כלום. ואני הכי רוצה לחיות אז אני לא מתה אבל כבר הרבה זמן שאני כבר לא חיה. אני לא חיה ולאף אחד לא משנה ואף אחד לא אוהב אותי מספיק כדי לשים לב. אני נבלעת לתוך האבדון