פודיניג במקום של המח

דברים רבים מעסיקים את מנוחתי אבל נדמה שלא קורה כלום. אני חושבת על מין ועל כך שלפני כמעט שנה הייתה לי אפיזודה קצרה וארעית עם גבר הורס וכמה בא לי, כמה אני רוצה שיהיה לי נעים. אני חושבת על כינוי חיבה ועל איך אין שום דבר פואטי שמתאים לי, אבל שלו אני יכולה להיות. אני חושבת על שזו הייתה טעות לצאת מהבית של ההורים וכמה אני חושקת בבית משותף עם גבר אהוב. אני חושבת על מקומי בעולם, שאין כזה כרגע. אני מבכה על הזמן שנאבד אבל גם מברכת שכרגע יש סיבה למה הכל נעצר. אני חושבת על כך שהחיים הם היום-יום ואיך להפוך אותם לטובים יותר. אני לא מבינה איך להתנהל עם בני אדם, איפה עובר הגבול ביני לבינם, בין הרגשות שלי לשלהם ואני מרגישה שהכל מתערער לי. אין לי כח יותר לאנשים. אני מרגישה לא שייכת בדירה שאני שכרתי לעצמי. אני מרגישה לא אהיבה. אני לא מבינה את החיים ואיך עושים את הזמן הזה לטוב יותר, מה הופך אותו לטוב יותר.  אני מרגישה לא טובה, לא יפה, לא מספיקה. אני באמת לא מצליחה להבין איך חיים עם תחושת ערך בעולם, איך חיים עם המחשבה שאני אדם בסך הכל בסדר. אני לא מבינה איך לייצר קשרים משמעותיים ויום יומיים. אני מבינה שסקס יכול להיות טוב, לא מבינה איך לעשות אותו טוב, אני לא יודעת איך אורגזמה מרגישה. אני גם חושבת על זה שאני לא יודעת להתנשק, להזדיין, לגעת ושכל מה שידעתי לעשות אי פעם או להתמסר וגם זה לא הספיק לו. נדמה לי שהסקס היה לו טוב וזה רק גרם לי להיות מספיקה לו, רק מספיקה, גם לתת לו לעשות לי כמעט כל מה שהוא רצה גרם לכך שרק אספיק לו. האחר נפרד ממני כי לא היה בנינו סקס, השלישי אמר שהוא לא יכול להכיל והריבעי אמר לי להשאיר את בפנטזיה. הוא צדק, זו באמת נשארה פנטזיה. אני חושבת על זה שאני דפוקה, שחסר לי גן או כרומוזום או בורג כדי להיות מאושרת, כדי להיות אהיבה, שגם העובדה שיש לי כוס לא מספיקה כדי לאהוב אותי, לזיין אותי, כן, לבכות לי על הכתף, כן, לאהוב, לא. אני חושבת על זה שלא ברור לי איך מקיימים מערכת יחסים משמעותית אך לא תלותית עם ההורים שלי. אני מסרבת להכיר במוות, אני לא רוצה לפגוש אותו ורק מתפללת שהוא לא יגיע לפתחי.