השנה זה הרגיש אחרת. לא הייתה לי חרדת מוות, בכלל שכחתי שזה עומד לבוא. אני רוצה להרגיש ברת מזל ואהובה אבל אני פשוט לא מצליחה. החיים ממשיכים ואפילו התוכניות לארוחת צוהריים כמעט משפחתית לא יצאו לפועל. עוד יום בו אף אחד לא רוצה לאהוב אותי, היום, עכשיו, זה בולט יותר. הרצון למגע ואניטימיות גדול כל כך והחוסר נוכח כל כך. המרחק בין כל מה שיש לי להודות עליו לתחושות הוא תהומי. אני מרגישה לבד, כישלון וששום דבר אני לא עושה כמו שצריך. הרשיתי לעצמי להתעכב במיטה הבוקר ולחשוב על הגבר הבא, על כל הדברים שאעשה אחרת איתו, כמה אני רוצה להיות טובה לו ועם זאת להזכיר שלא קיים הגבר שרוצה לאהוב אותי. אני יודעת את החסורנות שלי ואני לא שוכחת את כל הגברים שהיו לפני, את זה שלא רצה אותי בלי סקס, כאב או השפלה, זה שלא יכל יותר לחכות, זה שרק רצה ללכת הבייתה והאחרון שאמר שאני יודעת רק לקחת. אני פגומה ומלאת דופי והאמת שהצדק עימם, הם כולם צדקו באמריותם ומעשיהם. שנות העשרים עברו בערפול מוחלט ועומדות להיגמר. עם כל הרצון והנסיון אני עדין לא מצליחה. למה אף אחד לא רוצה לאהוב אותי? בבקשה אמרו לי למה אתם לא רוצים לאהוב אותי. כשהוא היה בגילי הם כבר היו שנתיים ביחד ואני רחוקת מזה שנות אור. זו לא אשמתי אבל אני מרגישה נורא. הרבה פעמים זה קורה שהמעשים שלי גורמים לשרשרת אירועים מצערת. בחיי שרציתי רק קצת לחגוג. זה לא הסתדר וכולם יצאו עצבניים. זו לא אשמתי, אבל אילולא הייתי מתעקשת כולם היו יותר שמחים עכשיו. אני מצליחה איך שהוא להרוס את הכל ולכולם בלי כוונה בכלל, זו לא אשמתי אבל לי זה כואב. בתקווה ששנה הבאה יהיה מישהו שאעשה לו טוב.
(יום יבוא ואכתוב על כל הדברים הטובים)