לאף אחד לא אכפת ממני. אף אחד לא אהב אותי*, אף אחד לא עומד לאהוב אותי, אני לא אהיבה. הכמיהה שלי שיהיה מישהו שירצה לבלות איתי את החיים, שיהיה אכפת לו ממני, מהרגשות שלי או מהפחדים שלי היא תמימה על גבול המטומטמת, כמוני. אני לא משנה לאף אחד, אין לי ערך, אין בי ערך, מזל שיש לי נקב. המאמצים שאני עושה הם לא משנים. זה עצוב נורא לחשוב שאי אפשר לאוהב אותי אבל הם יכולים לראות רק החסרונות שלי, שאני טיפולית, שאני צרה, שאני לא יודעת לצטט שירים של עמיחי, לא יודעת להתנהל עם אלכהול, שאני לא חכמה מספיק , שאני לא יפה מספיק, שאין לי עינייבם כחולות או טוסיק גדול מספיק כדי להיקרא "תחת". אף אחד לא ימצא את החן בעיני. ואו, העולם אכזר ולא הוגן, בי הוא פגע ובסוף אותו אוהבים, הוא מזדיין וגומר ואני לא שווה זיון ולא יודעת לגמור. הוא פגע בי, כתב על זה ומצא עדר מעריצות בכלוב בעוד שאני מנסה להשלים עם העובדה המרה שאני לא אהיבה. ככה זה בחיים, אותי אי אפשר לאהוב, גם כשאני מתסמרת לו וסופגת ממנו אמירות ומעשים על כמה אי אפשר לאהוב אותי. אבל הסירו דאגה מבליבכם, זה לא רק הוא אשם בזה, יש שורה של אנשים שדואגים להזכיר לי את זה כל הזמן, איתו זה הכי כאב כי איתו לראושנה חשבתי שזה יכול להיות אחרת, כי הייתי מוכנה להתמסר לו עד עמקי נשמתי גם כשזה כאב, גם כשהוא הזכיר לי כמה אני לא טובה כל הזמן ואיך הוא לא רוצה לבזבז את הרגילה שלו עלי, וכן, איתו היה סקס. בכל מקרה, אני לא משנה לאף אחד, אני צריכה לבחור אם אני בוחרת לחיות את החיים בבדידות מוחלטת ללא אהבה, ללא אינטימיות וללא מין או שמה אני בוחרת לא לחיות. לפעמים, אני חושבת שאני לא אהיבה כי אני לא אמורה לחיות. שאני באג, גליץ אז לא ראויה לאהבה.
*ההורים שלי אוהבים אותי