פודיניג במקום של המח

אני לא רוצה להיות צינית כלפי אהבה אלא למצוא את האיזון בין הכמיהה אליה לבין לחיות בחוסר שלה. אני שומעת את בוני טיילור וכל הציניות יוצאת ממני, כל הגיבורים מעדיפים אותן עם עיניים כחולות, חזה גדול, עם חכמה, יופי, כאלה שיודעות להתמודד עם הוויסקי שלהן. בשבילן, הוא גדול יותר מהחיים, הוא מהיר יותר מברק והחום לא משפיע עליו, כדי לאהוב אותי צריך גיבור אבל גיבורים לא יואהבו אותי. והציניות הזו נובעת מאכזבות רבות, מכאב שהחיים זמנו לי. אחרי כל הגברים שעברתי בחיים שלי, כל האנשים, נדרשת ממני אמונה עיוורית כדי להאמין שאני אהיבה, שאני שווה את זה. אהבה זרה לי. קל לראות את כל החסרונות ואת כל הקשיים שאני מביאה איתי, ואם אני רצינית לגביך, אהיה כנה איתך על ההתחלה. כן, אני טיפולית, לא, אני לא מתנשקת אני בעיקר ממש דפוקה. להמתין לאחד, אחד בעולם, שיגיע לאהוב אותי,  זה כואב נורא ולחיות עם הציניות, עם חוסר האמונה שאני אהיבה, הופכים את החיים לקשים מידי וארוכים נורא. אי אפשר להמנע מכאב בחיים, אפשר רק לקוות לעבור אותם עם אהבה. בשניים קל יותר לעבור את החיים מאשר בבדידות מוחלטת.