פודיניג במקום של המח

אני מעורערת, אני מרגישה כמו ילדה רעה, התחושה הזו כשהלב מתכווץ כשלא התנהגתי כמו שציפו ממני להתנהג. אני חושבת שהיסודות שלי רעועים כך שאני לא מסתובבת בביטחון או עם תחושת ערך בעולם. אולי גם אני כבר אף פעם לא אחווה חיים נורמלים, מיוחדת אני בטוח לא. לא משנה מה אעשה, תמיד אהיה לא טובה, זה תמיד יהיה לא מספיק. מין נבואה שמגשימה את עצמה, את רק מספיק. חשבתי רבות על איך גם השורש של "מספיק" וגם של "לספק" הוא זהה. אני לא מאמינה בקונספט של טוב או רע, של בני אדם טובים או רעים, אין גן עדן וגם לא גיהנום, אבל עכשיו אני מרגישה רעה, עלובה. אני מאוד נזהרת מלהעיד על עיסתי, אני מנסה להיות ביקרותית כלפי עצמי, ולזכור שאני טעיתי, שלי קשה עם בני אדם ומערכות יחסים. כולם מצפים ממני לרע ביותר, אם אני לא בסדר, אם אני רווקה, אם הזדיינתי רק אם בחור אחד לפני ממש כמעט עשור. זיינת על אני כבר לא אהיה, והאמת העצובה ממש, שאם אני לא אמות צעירה אני אמות בודדה ואומללה. המינעים שלי תמיד מוטלים בספק (אה! שוב השורש הנאלח הזה!) והם אף פעם לא מה שאני אומרת שהם. אני כנה עד כאב ועדין לא אמינה, המילה שלי לא שווה כלום (אני שווה 14.5). הלב נשבר בצורה הכואבת ביותר כשאני עומדת מול גבר שאומר לי שאני טיפולית, שזה כבד, שזה יותר מידי. כמות הגברים שאמרו לי את זה, זה שבר מיוחד בלב שגדל עוד קצת מכל גבר שאומר את זה ולא מתאחה לעולם. אל תגידו לי שאני לא מנסה, אני מנסה חזק, אני פשוט לא שווה את זה. אף אחד לא יסתכל לי בעיניים ויחשוב שאני שווה את זה, יראה בי גם יופי. הפתרון הנאיבי הוא גם לרוב הפתירון הנכון, אני לא שווה את זה. והכעס הומר לעצב נורא גדול, לתחושת חוסר ערך, חוסר ערך על הגוף הקטן שלי, על החזה הקטן, על הטוסיק הקטן, על שמונה קילוגרמים עודפים, על עיניים לא כחולות וחיוך לא כובש. חוסר ערך על מי שאני, על מי שהייתי אז, על כל מה שעשיתי כדי לא לוותר. אנשים לא שמים לב לזה אצלי, כמה אני עושה, הכל רק כדי למצוא סיבות לחיות, הכל כדי לא למות כל יום מחדש. עייפתי. עייפתי מהבדידות, מהכאבים בלב, מהפחד מלמות. אף אחד לא יסתכל לי בעיניים ויראה את המורכבות, את המאמץ, את הניסיון. אני המון זמן כמהה לאהבה, אבל לעולם לא ביקשתי ממישהו שיואהב אותי. אף פעם. לא ממנו, לא מאף אחד. ידעתי תמיד שאני לא שווה אהבה, ועוד משחר הקשר בנינו שהוא חזר שוב ושוב שאני ארעית, קיבלתי זאת בהבנה. אני אדם קשה, בחיי, מוכנה להגיע לכיכר העיר בכל יום ובכל שעה ולהכריז על חסרונתיי, למנות שלושים סיבות למה אי אפשר לאהוב אותי, אני נזהרת מלחשוב שאני ראויה למשהו, וגם אז, ידעתי שיש מחיר ללהיות איתי. לא שווה את זה. לא אז, לא עכשיו, אף פעם.

(החור השחור הזה שהיווה מפלט לכל הכיעור שבי איבד כל ערך, כמוני, כנראה)