לעיתים לאמא שלי יש התקפי זעם, לא בדיוק זעם עם כי "אתם לא אוהבים אותי, לא אכפת לכם ממני הלוואי ואני אמות" התקף. צרחות וצעקות על כמה אין לה משמעות בעולם ואף אחד לא אוהב אותה, כנראה שזה תורשתי ואני גם כזו, אני גם בטוחה שאף אחד לא אוהב אותו, הסבו את תושמת ליבי שהרבה אנשים כתבו לי שאני מדהימה והאמת שלא שמתי לב לזה ובעולם האמיתי לא אומרים לי את זה בכלל, לא שמים לב אלי. זה אחד הדברים הכי קשים בעולם, זה יכול לקחת דקות או שעות, שהיא פשוט צורחת ובוכה, צורחת ובוכה. לא משנה מה אני אגיד, לא משנה מה אני אעשה סה לא ירגיע אותה, לרוב אחרי היא מתנצלת ואומרת שהיא אוהבת אותי. היום, היום היא צעקה שאנחנו לא מגלים כלפיה אמפתיה, שזה מצחיק בהתחשב בעובדה ששנה שעברה ביקשתי ממנה לגלות כלפיי אמפתיה היא השיבה בתושבה האל מותית "למה שאני אגלה כלפיך אמפתיה?" אל תבינו אותי לא נכון, יש לי המון אמפתיה כלפיה ואני מבינה כמה הסיטואציה מורכבת, אמא שלי אישה שבורה, שבערך מאז גיל ההתבגרות מאשימה אותי שהרסתי לה את החיים, שבגללי אין לה מזרון חדש, שאם היא תסבול גם אני אסבול. ויש דברים שלא ראיתי בתור ילדה אבל אני רואה בתור בן אדם בוגר ואני מבינה אותן עכשיו. אמא שלי אישה שבורה. בחיים לא אמרתי את זה לאף אחד. אמא שלי אישה שבורה שהאשימה אותי באומללות שלה וכשאני נולדתי הרסתי לה את החיים. בכנות, אין לי מושג איך זה עם אחותי. בכנות שתים, אני גם לא סובלת אותה קצת. אני אוהבת אותה מאוד אבל לא סובלת אותה. היא מאשימה את כולם בלי לראות מה היא עושה לא בסדר, מתעקשת לזכור דברים מלפני שלושים שנה שלא עוזרים להווה, לא מקדמים אותה לשום מקום. וזה מעגל קסמים מרושע, הכי מרושע. והלוואי והיה לי איך לפתור אותו, אבל אין לי. אין לי מה לעשות כדי לעזור. יש ימים שאני חוזרת להורים ורק מקווה למצוא אותה בחיים. השבוע היא אמרה לי שהיא חושבת שזה מסוכן שיהיה לי אקדח כי "אני לא יציבה ואני כועסת מאוד על העולם" כשאני זו שחוששת מרצח והתאבדות. מצחיק, לא? אולי זו הטראומה הבין דורית שאלי לשאת. האמת, שאני מוכנה לוותר על אהבה לכל החיים ושהיא תאשים אותי בכל הצרות שלה רק כדי שהסיבה האמתית תעלם. היא לא תשים לב לכמה אני עושה בשבילה ותמשיך כנראה להאשים אותי בכל הצרות שלה. אין לי מה לעשות חוץ מחהיכנס למיטה ולהבין שיש ימים שהם פשוט מחורבנים.
